על ערכאת ערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות
ד. לפנינו שתי מחלוקות עיקריות. האחת, המשנית - היא דיונית, ולוז עניינה היקף ההתערבות בהחלטותיו של רשם האגודות השיתופיות. השניה המהותית - היא כמובן מערך הזכויות בין האגודות לרפתנים. בנושא הדיוני אציין, כי מצטרף אני לדברים שכתב חברי השופט עמית באשר לצורך בקביעת ערכאת ערעור - קרי, לא בית משפט זה בשבתו כבג"ץ - לענין הכרעות הרשם בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים, שהוחרגו מן התוספת השניה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000. דעה זו הובעה על ידי בית משפט זה לא אחת בעבר (ראו בג"ץ 2786/94 מנא נ' רשם האגודות השיתופיות [פורסם בנבו], מפי הנשיא שמגר; ולאחרונה בג"ץ 10107/08 בר נ' עוזרת רשם האגודות השיתופיות [פורסם בנבו], והאסמכתאות דשם), התיקים שלפנינו מדגימים במיוחד את הצורך בכך: אותה סוגיה עצמה באה לפנינו בשני ערעורים אזרחיים, בעקבות הליכי המרצת פתיחה, כדרך לעקיפת היעדר הערעור, וכן בעתירה לבג"ץ, שתכליתה דומה כמובן - וחרף השוני הדיוני אין הבדל במהות. יש לקוות כי המחוקק יתעשת ליתן דעתו למוצע. נוכח ריבוי ההתדיינויות בנושאים אלה, יפה שעה אחת קודם. לדעתי, כך גם מתוך חובת ההגינות כלפי בעלי דין, אשר מבלי לפגוע בכבוד הרשם זכאים לערכאת ערעור שיפוטית; ובמישור הדיוני המקובל, הבדיקה הערעורית והבדיקה הבג"צית אינן ככלל היינו הך (ראו גם פרופ' ס' אוטולנגי, "בוררות, דין ונוהל" (מה' 4, 2005) 207, 973-972). אך גם כל עוד לא אמר המחוקק את דברו, וכיון שחרף התרופפותו, מוסד האגודות השיתופיות עודנו על ספר החוקים ועודנו כמובן בעולם המציאות - יש לראות התערבות בג"צית בהחלטות הרשם במשקפיים היוצרים שדה ראיה רחב יותר, שהוא קרוב יותר לערעור. יוכיחו לעניין זה גם התיקים שלפנינו במכלולם, שהרי לדיון משפטי דומה מגיעים בצינורות דיוניים שונים.
ה. אכן, האגודה השיתופית היא יצור משפטי מיוחד, שהאידיאולוגיה שבבסיסו נטתה מאוד – כך דומה – להתרחק מבתי המשפט. סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע אפשרות בוררות בסכסוכים באמצעות הרשם או בוררים שייקבעו, מדגים זאת היטב, וכך תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1971. עצם האמירה בסיפת סעיף 52(5) כי להחלטת רשם או החלטת בורר שהרשם אישר "יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל", מעידה על כך כמאה עדים, ואף בלשון נחרצת. זו הגישה ה"סטנדרטית", כדברי פרופ' ס' אוטולנגי (שם, עמ' 82-81 הע' 25); המחברת מזכירה כי תקנה 5 והתוספת השניה (פרק ו') בתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976, מורות, שיש צורך לקבוע הוראות בדבר דרכים ליישוב סכסוכים – בדרך של הפניה לבוררות, דבר המתיישב עם הרוח שביסוד הפקודה. הבוררות בפני הרשם היא זו המכונה "סטטוטורית"(ראו אוטולנגי, שם, 193 והע' 294). כל אלה, מייצגים טעמים וגישות שבחלקם יפה כוחם גם כיום, אך בחלקם ספק אם לא חלף זמנם. בין אלה שיפה כוחם, הם התמחות הרשם בתחומו, שיש לייחס לה משקל כמובן, והבנתו בתחום המבוססת על ניסיון מוסדי רב שנים ורב ערך. הבוררות בפני הרשם מציגה יתרונות אלה. אך השאלה הערעורית מזכירה לנו, כי דומה שדעכה האידיאולוגיה הבסיסית שלפיה "עניינים שלנו", יחסים פנימיים בקיבוץ, במושב או באגודה שיתופית אחרת, אינם באים לפתחו של בית המשפט, ועל הפרשנות לעניין זה, מבלי שנאריך בדברים בעניין חוקתיותו של הקניין (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו), להתחשב בכך; אך טובה מזה כמובן התערבות המחוקק למיסוד ערעורי ראוי.