י"א. דומני כי ניתן לומר, בכעין העירוב שערך השופט ח' כהן בפרשת רובובסקי, ובעקבות סעיף 10 לחוק השליחות, כי לפנינו יחסי שליחות-נאמנות, ודומני כי לשון סעיף 1 לחוק הנאמנות תואמת את הנסיבות. תהא אשר תהא הקביעה הסופית - כנראה תהא זו קביעת המחוקק - בשאלה אם יש הכרח ליצירת נאמנות בזיקת בעלות ככל משפטה וחוקתה, עצם המחלוקת שבפנינו פותחת פתח מתוכה פנימה לפתרון מורכב יותר. זאת - שהרי כפי שציין חברי, גם אם בתקופה מסויימת היתה מכסת החלב בבעלות האגודות, הנה בהמשך, בשלב הבא, נותרה זיקת הנאמנות; תפקיד האגודה הפך איפוא בחינת "מוביל" או "צינור", כנאמנה, אך בזיקה שיש בה גם "ניצוץ אגודתי". אכן, כדברי פרופ' וייסמן בספרו דיני קניין, בעלות ושיתוף (תשנ"ז-1997), 27, "... בנאמנות שונה הבעלות שבידי הנאמן מבעלות רגילה. אין הנאמן זכאי, מכוח בעלותו בנכס הנאמנות, ליהנות מן הנכס. הזכאי להנאה הוא מי שנקבע כנהנה בנאמנות". אך בנידון דידן הנאמנות אינה רק כלפי הרפתנים, אלא גם כלפי שאר החברים לגבי חלקם. בעיני חשיבות הדברים היא במבט אל השלכות הרוחב, קרי, שראוי שלא לרוקן מתוכנו כליל את מוסד האגודה לתועלת כלל החברים: גם להם מוקצה חלק על פי ההסדר, כבפרשת באר טוביה, אך בסופו של יום מאחורי הנאמן- השלוח עומדות בהחלט גם זכויות החברים האינדיבידואליים.
י"ב. לנושא הנאמנות שורש גם במשפט העברי. המחבר ירון אונגר, בספרו נאמנות בנכסים (תש"ע), מציין (עמ' 7) "בחינה מדוקדקת של מקורות המשפט העברי תגלה, שיש נאמן שזיקתו לנכסי הנאמנות היא של שליחות, ויש נאמן שזיקתו לנכס היא של קניין", ולדידי דומה שהשתיים מקבילות ומשלימות זו לזו (להדגשת זיקת הנאמנות ככוללת זכויות קנין, אף שאלה יכולות להיות חלקיות, ואף צריכות להיות מוגבלות - ראו שם 49-48); ראו גם מכתבו של הרב אשר וייס, שם, עמ' 641 ואילך, שלשיטתו, יש להשתית את דין הנאמנות על יסודות הקנין יותר מאשר על יסודות השליחות, ועל כן ישנה אפשרות להקנאת זכות קניינית מוגבלת (עמ' 646-645)), "אף אם לא הקנה אלא ליתן לקונה זכות לעשות דבר מסוים" (עמ' 646). דברים אלה יפים לענייננו,בהציבם מודל ביניים למחלוקת החכמים שהזכרנו באשר להגדרת זיקת הנאמנות.
על הפתרון הספציפי הראוי
י"ג. בעברנו מן הפן הרחב יותר לפן הספציפי, חלק מעמדתי מתבסס גם על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת באר-טוביה נדרש לדרך, הנאותה בעיניי, שנקטה האגודה שם, קרי, שכרה מומחה – יעקב גדיש ע"ה, איש קיבוץ וראש אגף התקציבים באוצר לשעבר – שהציע מפתח לחלוקת מניות תנובה, ואלה שימשו בסיס להחלטת האגודה מיום 24.6.09, ועליו הוטל היישום. אמרה השופטת ע' ברון בבית המשפט המחוזי "חזקה על גדיש שעשה מלאכתו נאמנה ואין טענה שהיה דופי בהתנהלותו". הדרך שבה הילך מר גדיש על פניה הביאה בחשבון מינון של אינטרסים וצרכים, שבהסתמכותו של בית המשפט עליה איננו מוצאים מקום להתערב, כעולה מחוות דעת חברי, ואולי יכלה לשמש דגם לאחרים, מה גם שחלקה של האגודה לא נשמט בו וניתן לו מקום ראוי. בעיניי כשלעצמי פתרון זה ראוי במבט רחב.