ט. לעניין הסוגיה המשפטית נזכיר כי השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 125-124, לאחר שהזכיר את מחלוקת החכמים בשאלה אם על הזיקה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות להיות זיקת בעלות או שמא די בפחות מזה, ציין:
"דעתי היא - וזו, כמסתבר, דעת הרוב - כי הנאמנות שבחוק הנאמנות אינה ה-trust של המשפט האנגלי, אשר-על-כן אין הכרח לקיומה של נאמנות שהנאמן יקנה בעלות בנכסי הנאמנות. אין כל כורח אפריורי לפרש את מושג ה'זיקה' כזיקת-בעלות דווקא - נהפוך הוא: צימצום המושג "זיקה" לבעלות דווקא אינו נדרש כלל מן החוק - ודומני כי דווקא הרחבת מושג ה'זיקה' הינה רצויה ומבורכת".
י. ואולם, ראו גם פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 3829/91 ואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, המסביר (עמ' 809) את ההבחנה בין שליחות לנאמנות, על פי מערכת היחסים בין הבעלים לנציג: "בעוד שבשליחות השולח הוא נציגו של השולח (הדגש הוספה - א"ר), הרי שבנאמנות אין זה המצב... הנאמן הוא דמות עצמאית... בכפוף לחובת הנאמנות שהיא חבה לבעלים" ועוד עלי לציין, כי תזכיר הצעת חוק דיני ממונות, תשס"ז-2007, בסעיף 564, מציע "נאמן הוא בעלים של נכס, החייב לפעול לגביו לטובת אדם (בפרק זה - הנהנה) או למטרה אחרת", קרי, מכיני החוק בועדה בראשות הנשיא ברק הכריעו מפורשות לטובת גישתו של פרופ' וייסמן, שגם השתתף בועדה, שהרי תחת זיקה לנכס בחוק הקיים, נדרשת בהצעה בעלות, וראו גם דברי ההסבר. בספרו חוק השליחות כרך שני (תשנ"ו 1122), נדרש פרופ' אהרן ברק ליחס בין חוק השליחות לחוק הנאמנות, בפרשנות סעיף 10 לחוק השליחות, שלפיו "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח...". לשיטתו, "נכס המגיע לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן. מחד גיסא המחזיק הוא שלוח, ומאידך גיסא המחזיק הוא נאמן. כשלוח, חלות עליו הנורמות הקבועות בחוק השליחות. כנאמן, חלות עליו הנורמות הקבועות בחוק הנאמנות. מה היחס בין נורמות אלה? נראה לנו עקרונית, כי יד ההוראות הקבועות בחוק השליחות על העליונה". וראו גם הדיון שם, 1124. קצר המצע מהרחבה עיונית בנושא הנאמנות, אך יוזכר כי בפרשת באר-טוביה ציין בית המשפט המחוזי מפורשות, ש"אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך השנים החזיקה האגודה במניות תנובה בנאמנות עבור החברים". לטעמי בנידון דידן גם לשיטה התובעת זיקת בעלות, זו התקיימה, בהביטנו אל התמונה השלמה והכוללת של מערכת היחסים בין האגודה לרפתנים; קרי, חובת האגודה בנאמנותה כוללת הן את קניין הנהנה הבודד, הרפתן, בנתח הגדול - הן את קניין כלל חברי האגודה כולם, בנתחים קטנים יותר, ומכאן החלוקה הדיפרנציאלית האפשרית, כפי שנעשה בפרשת באר טוביה.