שנית, נסיבות כריתת החוזה אף הן מלמדות כי אין מקום לפרשנותה של המערערת. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר בחן את מכלול הראיות בתיק, שמע את העדויות מפי אומרם, וקבע כי:
"מהראיות בתיק עולה כי גם במו"מ לקראת ההתקשרות לא הסכימו הנתבעות להתחייב להתקשרות לאורך זמן, אשר המשכיותה מותנית בהצלחת הפרויקט בלבד... מעדויות אלה עולה כי ההתקשרות בין הצדדים, עובר להסכם הניהול, לא כללה התחייבות לטווח ארוך, וכי היתה מצד הנתבעות הבעת רצון ונכונות להמשיך את הקשר עם התובעת כל עוד היא שבעת רצון מהניהול על ידה ... מסרוב הנתבעות לחוזה כתוב עולה כי נציגי הנתבעות לא היו נכונים "לכבול" עצמם לתובעת ולא היו נכונים גם להתחייב להתקשרות ארוכת טווח, או להתקשרות 'תמידית' אשר בהכרח תימשך כל עוד הפרויקט מצליח".
נראה כי גם המערערת לא ראתה, עובר למסמך סיכום הישיבה, כי משך ההתקשרות יהיה לתקופה בלתי מוגבלת, עד אשר הפרויקט יכשל, ואף היא הציעה כי ההחלטה על הפסקת ההתקשרות תהיה בידי המשיבה. כך לדוגמא במכתב מיום 6.10.1994, הציעה מנהלה של המערערת, את ההצעה הבאה, לעניין משך ההתקשרות:
"אחוזת בית מתקשרת עם אמריקר לניהול הפרויקט לתקופה שתמשך 10 (עשר) שנים ... מוסכם, כי סיום ההסכם קודם זמנו מסור להחלטתו האישית של יוחי שניידר וכן מוסכם, כי יוחי שניידר יקבע את שיעור הפיצוי המגיע לאמריקר, אם אמנם יתבטל ההסכם קודם זמנו" (הדגשה במקור, ס' ג'').
שלישית, בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה, יש לתת את הדעת לחזקה פרשנית כי חוזה אינו נערך לצמיתות, כפי שניתן להבין מפרשנותה של המערערת. גישתה של המערערת הינה שהקשר צריך להימשך ללא הגבלה, כל עוד הפרויקט מצליח. החזקה כי חוזה לא נערך ללא הגבלת זמן לא נסתרה על ידי המערערת. לעניין זה קבע בית המשפט כי:
"חוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פס' 14 לפסק דינו של השופט זמיר ([פורסם בנבו], 3.5.1994)).
(ראו גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (1974); ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990) (להלן: פרשת זוהר); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993)).