האם לנתבעת הגנות לפי חוק איסור לשון הרע?
19. לא מצאתי כי קיימת לנתבעת הגנת "פרסומים מותרים" בהתאם לסעיף 13 לחוק, וזאת מאחר שקבעתי כי באותו מועד לא היה חוב, וממילא שאין עסקינן בפרסום שהנתבעת הייתה חייבת לעשותו כאמור בסעיף 13(9) לחוק.
סעיף 2 לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)-2000 קובע כי אין לנקוט הליכי גבייה לגבי חוב שאינו סופי. אמנם, הנתבעת אינה רשות מקומית, והוראות אלו אינן חלות עליה, אך אותו רציונל חל על גבייה מנהלית שנעשית על ידה.
משעה שאפילו הנתבעת התייחסה למכתב מיום 5.6.2012 כהשגה או ערעור, אפילו הייתי קובעת כי המכתב מיום 12.6.2012 נשלח על ידה, היה עליה להודיע לתובעת כי בהיעדר שיתוף פעולה, נדחית ההשגה, ולא לפנות קודם למתן הודעה כזו, להליכים מנהליים.
מאחר שבזמן אמת יכולה הייתה הנתבעת לדעת שהפרסום אינו אמת ומאחר שאין מחלוקת שהפרסום אינו אמת, לא זכאית הנתבעת להגנת אמת הפרסום.
מאותו טעם ממש, לא זכאית הנתבעת לחסות בצל הגנת תום הלב. התנהגות הנתבעת חרגה מהסביר והנדרש. הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים בכדי לברר טענות התובעת במכתבה, לגבי איזה מן הנכסים המופיעים בהודעה, קודם שנקטה הליכי עיקול, דבר שהיה עליה לעשות בהתאם לאמור לעיל.
לעניין השיקולים שעל רשות להפעיל בעת שימוש בסמכויות הנתונות לו מכח פקודת המיסים גביה ראו בעע"מ 6192/13 אברהם נ. עיריית טבריה [פורסם בנבו] מיום 26.2.17, בפסקאות 26-27 לפסק דינו של כב' השופט מלצר:
"" זאת ועוד – אחרת. אין בעובדה שאמצעי האכיפה מכוח הפקודה ננקטים כלפי מי שהם לכאורה בגדר "סרבני תשלום" כדי להקהות מחובתה של הרשות לפעול ביחס אליהם, בהתאם לאמות-המידה הכלליות החלות עליה ביחסיה מול הפרט. מאחר שעסקינן בהטלת חיובים כספיים, הרי שאת סבירות פעולתן ומידתיותן של המשיבות יש לבחון, איפוא, לאור הפגיעה בזכות לקניין שנגרמת למערערות ולחברי הקבוצה שהן מבקשות לייצג, כתוצאה מהתנהלותן של המשיבות, וזאת מכיוון שגם קניינם של סרבני תשלום איננו בגדר "הפקר" (ראו: בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים [פורסם בנבו] (20.12.10)).
יתר על כן פקודת המיסים (גביה) היא חיקוק מנדטורי, שאף כי שרד במשפט הקיים – יש לראותו כמעניק סמכויות מרחיקות לכת לרשות לבצע גביה מבלי להידרש להחלטה שיפוטית, ולפיכך ראוי לקרוא אותו בדווקנות, לנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לרבות סעיף 10 שבו (עיינו: רע"א 2911/95 עו"ד יוסי אברהם נ' עירית רמת-גן, פ"ד כ"ג(1), 218, 227, (1999); בג"צ 7009/04 עירית הרצליה נ' היועהמ"ש (בהרכב מורחב), [פורסם בנבו] פיסקה 84 בפסק דינו של הנשיא א' גרוניס ופיסקה 10 בפסק דינה של השופטת ע' ארבל).
הנה כי כן נראה בעיני כי הקמה של "חזקת סבירות" ביחס לכל פעולות הגביה, אשר בדעתה של הרשות להפעיל, בנוגע לכל חוב שהוא, ובלבד שהסכומים הנגבים אינם עוברים את הרף המירבי הנקוב בתקנות – עלולה להתברר, בנסיבות מסוימות, כסותרת את עקרונות המשפט החוקתי והמנהלי, והיא איננה עולה בקנה אחד גם עם חובותיה של הרשות לפעול בסבירות ובמידתיות (זאת הן במשמעות שעל הרשות לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים טרם שתקבל החלטה, והן במשמעות שעליה לערוך איזון ראוי בין שיקולים אלו), והכל במתינות ובהגינות (ראו באופן כללי: ברק ארז בעמ' 619, 729-723; שרגא ושחר, המשפט המנהלי כרך שלישי (2010) בעמ' 219-220, 228-227, 282-263) .