פסק דין
לפניי תובענה לפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן "החוק") וכן בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו התובעת אינה חייבת כספים לנתבעת.
רקע כללי
1. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בייזום ופיתוח בניה בנדל"ן.
הנתבעת היא תאגיד המים המספק שירותי מים וביוב לתושבי ירושלים, ואשר סיפק מים לדירה בבעלות התובעת.
התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בפיצוי לפי חוק לשון הרע, לאור העובדה כי ביום 25.7.2012 הוטל עיקול מנהלי על חשבונות החברה ב-3 בנקים שונים, כשפעולה זו הינה לטענתה בגדר "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק.
התובעת טוענת כי הטלת העיקול נעשתה בגין חוב שהוטל על הנתבעת שלא כדין, שכן, החוב בגינו הוטל העיקול שגוי, והתובעת, אשר הייתה אחראית לתקן את רישום החוב השגוי, התעלמה מפניות התובעת, הותירה את החוב על כנו ונקטה הליכים מנהליים פסולים.
בצד התביעה הכספית, מבקשת התובעת כי יינתן צו הצהרתי לפיו החוב בגינו הוטלו העיקולים אינו קיים, וכי אין לה חוב לנתבעת.
טענות התובעת
2. התובעת הייתה בזמנים הרלבנטיים לתובענה בעלת דירה 5 ברח' פלמ"ח 36 בירושלים (להלן: הדירה). הדירה רשומה אצל הנתבעת תחת חוזה 1305636, ומספר הלקוח של התובעת בספרי הנתבעת הוא 100018699.
לטענת התובעת, היא מנהלת נכסים רבים, ובמועדים שונים היו בבעלותה 6 דירות בבניין. כל הדירות נמכרו בין השנים 2009-2011, ומכירת דירה 5 התארכה מעט יותר. מכל מקום בעת הרלבנטית לחוב הנטען עמדה הדירה, לטענתה, ריקה מכל אדם וחפץ.
התובעת קבלה חשבון מים שהופק ביום 14.3.2011, ולפיו קיים חוב מים לדירה, לתקופה שמיום 6.1.2011 ועד 9.3.2011 בסכום של 15,247 ₪. יצוין, כי כעולה מהדרישה, כולל החשבון התייחסות לחוב קודם בסך 10,458 ₪, והתובעת טוענת, שהחיוב המנופח והבלתי סביר החל בחודש אוקטובר 2010.
לטענתה, פנתה עם קבלת החשבון המנופח לתובעת, וזו שלחה מהנדס מטעמה, מר מיכאל גטושקין, לבדוק את טענותיה. בבדיקה שנערכה בנוכחותו, בנוכחות מר שני ובנוכחות אינסטלטור מטעמה, מר ידיד, התברר לצדדים כי המונה הפרטי, המשויך לדירת התובעת, הותקן על גבי מד המים המשותף לכל הבניין, שכן לבניין היו שני מונים בלבד, אחד ששימש את דירת התובעת, ואחר ששימש את 11 הדירות הנוספות בבניין, וההתקנה האמורה גרמה לנתבעת לחייב את התובעת שלא כדין על צריכת המים המשותפת של כלל דיירי הבניין.
לטענת התובעת, בסמיכות לאותה פגישה, הגיע מר יניב שני מטעמה למשרדי הנתבעת על מנת לבקש זיכוי בגין החיוב השגוי, בעקבות הגילוי, ובאותו מעמד נבדקה טענתו טלפונית, מול נציג הנתבעת, מר גטושקין, אשר אישר כי צריכת המים שנזקפה לחשבון התובעת צריכה להיות מיוחסת לחשבון של כלל הדירות בבניין, וכי יש לזכות את התובעת בהתאם.
לטענת התובעת, במהלך התקופה שלאחר מכן, ערכה מספר בירורים למול הנתבעת, על מנת לברר אם זוכתה בהתאם, ובכל פעם נמסר לה כי סטטוס הבקשה בטיפול, ומכל מקום, מעולם לא נאמר לה כי הנתבעת חולקת על הטענה שאושרה גם ע"י המהנדס מטעמה, והתובעת הניחה כי העניין טופל.
להפתעתה, כך התובעת, ביום 28.5.2012, נשלחה אליה דרישה לתשלום לפי סעיפים 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה), הכוללת את החוב בגין דירה 5, וכן חובות נטענים נוספים בגין 3 נכסים שנמכרו על ידה זה מכבר. בעקבות כך, פנתה ביום 5.6.2012 לנתבעת במכתב מפורט, בו התרעמה על ההתראה, שטחה את טענותיה לגבי החובות הנטענים, ובמסגרתו שבה והודיעה כי אין כל חוב שלה, והתרתה בנתבעת שלא לנקוט הליכים מנהליים, בטרם תינתן התייחסות מצידה לטענות התובעת.
לטענתה, חרף האמור, נקטה הנתבעת הליכי גבייה מנהליים, והטילה עיקול ב-3 חשבונות בנק של התובעת, בבנק המזרחי, בבנק פאג"י ובU בנק.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי ביום 25.7.2012, מיד עם היוודע לה דבר העיקול, פנתה למשרדי התובעת, ובבירור שערכה מול מנהל מחלקת הגביה, התברר כי טענות התובעת כלל לא נבדקו טרם הטלת העיקול, ובבדיקה שנערכה בהוראת נציגה בכירה של הנתבעת שנעשתה במקום, ואשר לפיה הושוותה הצריכה בין מונה המים המשותף לפרטי, בתקופה הרלבנטית לחוב הנטען, התברר כי אכן בזמנים אליהם התייחס החשבון המנופח לצריכת הדירה, הצביע המונה המשותף לכלל הדירות, על צריכה נמוכה במיוחד, באופן שאישר את טענת התובעת, כי המונים הוחלפו ובהתאם, בוטל העיקול.
התובעת טוענת, כי מעשים ומחדלים אלו של הנתבעת, אשר גרמו לתובעת נזקים כספיים ותדמיתיים, ופגיעה בשמה הטוב, מהווים פרסום על פי חוק המזכה את התובעת לפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7 לחוק.
לטענתה, הנתבעת הטילה עיקולים אלו בקלות דעת בלתי נסבלת, ללא עריכת כל בדיקה או שימוע ולו גם בסיסיים, ואת אותה בדיקה שערכה הנתבעת ביום 27.5.2018, לאחר הטלת העיקול, היה עליה לעשות קודם לכן.
לפיכך עותרת התובעת לשני הסעדים; ההצהרתי בדבר היעדר חוב, והנזיקי- מכוח סעיף 7 לחוק.
טענות הנתבעת
3. לעומתה טוענת הנתבעת כי פעלה כדין לכל אורך הדרך ודין התביעה להידחות.
לטענתה, החיוב בוצע על בסיס קריאות בפועל של מד המים ששמש את דירת התובעת, והינו באחריות התובעת בלבד.
לטענתה, אין לה כל אפשרות לדעת אם הדירה מאוכלסת, או אם נעשה השימוש בפועל, ומבחינתה, עם ביצוע החיוב על פי מדידה בפועל, יצאה ידי חובתה.
הנתבעת מאשרת את הפגישה עם המהנדס גטושקין מטעמה בבניין, אך חולקת על כך כי הוא אישר שמדובר בחיוב שגוי וכי יש לבצע זיכוי בהתאם.
הנתבעת טוענת כי לאחר קבלת מכתב התובעת מיום 5.6.2012, ביום 12.6.2012, זמנה את נציג התובעת להגיע לבירור במשרדיה, ובכך שבחר להתעלם מפנייתה, לא הותיר בידה כל ברירה אלא לנקוט בהליכים מנהליים, ולראשונה הגיע נציג התובעת למשרדיה לאחר הטלת העיקול. לפיכך, כך הנתבעת, אין לתובעת להלין אלא על עצמה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בכל מקרה, תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני כתוצאה מפרסום.
טענה נוספת שבפי הנתבעת היא כי הטלת העיקול אינה מהווה פרסום, ולחילופי חילופין, כי מדובר בפרסום מותר, שעה שהחוק הסמיך אותה לנקוט הליכים, ונכון לתקופה בה הטילה את העיקול, היה הפרסום אמיתי, על פי סעיף 15 לחוק, ההליכים ננקטו בתום לב מוחלט ולא היה עליה לדעת על קיום הנפגע.
לאור האמור, אין מקום לזכות את התובעת בפיצוי כלשהו, על פי חוק.
4. יצוין, כי בהתאם לכתב ההגנה, ולתצהיר מר שמשון ישעיהו בתמיכה לקשה לביטול פסק דין, שניתן בשלב ראשון בהיעדר הגנה, נראה כי הנתבעת לא הכחישה את זכאות התובעת לפסק הדין ההצהרתי, לפיו אין לתובעת חוב כלפיה. יחד עם זאת, בכתב ההגנה, הופיעה הכחשה כללית של הנטען בכתב התביעה, ובתצהיר עדותו הראשית, הכחיש מר ישעיהו זכאות זו, וטען כי מדובר בחוב קיים, שכן מבחינת התובעת אחריותה משתרעת על הרשת הציבורית בלבד, ובקו הפרטי, ככל שבוצעו שינויים, או אירעו תקלות, נזילות, או כל דבר העלול לגרום לחיוב חריג, אין הדבר באחריות הנתבעת. בשל כך, הוסיף העד, כי בדעת הנתבעת לגבות את מלוא החוב הנטען, ככל שתידחה העתירה לפסק הדין ההצהרתי.
העד הכחיש כי ביטול העיקול נעשה בשל הבדיקה לה טוען שני, וכתוצאה מכך שהתברר בחיוב שגוי, ולטענתו, הסיבה לביטול העיקול, נעוצה בשיקולי מדיניות של מחלקת שירות הלקוחות.
בהקשר זה טוענת התובעת לשינוי חזית אסור.
יחד עם זאת, ולאור העלאת הטענות בתצהיר הנתבעת, הגיש מר שני תצהיר גילוי משלים, בו התייחס לטענות הנתבעת לגבי החוב עצמו, ובמסגרת טבלאות שערך על בסיס חשבונות קודמים, טען כי הצריכה המתייחסת לבניין בשלושת החשבונות המתייחסים לחודשים נובמבר עד ינואר 2011 היא 1120 קוב לעומת 91 קוב ב-3 החשבונות הקודמים, דהיינו גבוהה בשיעור של פי 1,200%, דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת.