42. על השאלה מה הדין במצב דברים שבו מופקע חלק מחלקת מקרקעין מבלי שההפקעה הובילה להשבחת היתרה ניתן להשיב באמצעות פסיעה בשני נתיבים מרכזיים. הנתיב האחד עיקרו פרשנות סעיף 190(א)(1) לחוק הקובע את הוראות ההפחתה גופן. כזכור, הוראות ההפחתה שבחוק התכנון והבניה מורות כי הרשות תהא פטורה מתשלום פיצויים בגין עד 40% הראשונים מחלקת המקרקעין המופקעת. הנתיב השני מתמקד בסעיף 190(א)(2) לחוק, שמפנה כאמור לסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות, ועניינו האפשרות לפנות לשר – חרף תחולתו של הפטור – בבקשה להענקת פיצויים בגין הסבל שהסב הפטור.
43. כפי שהוזכר, היועץ והמשפטי לממשלה ומרכז השלטון המקומי סבורים כי אין ליתן להוראות ההפחתה הכלליות, הקבועות בסעיף 190(א)(1) לחוק, פירוש שמצמצם תחולתן. לעמדתם, אין לפרש את הפטור בכללותו, המעוגן בבירור בלשון החוק, כך שיהיה מותנה בהשבחתה של יתרת החלקה. בצד זאת טען היועץ כי מנגנון פיצויי הסבל, הקבוע בסעיף 190(א)(2) לחוק (המפנה לסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות), הוא בעל רלוונטיות למקרים שבהם בוצעה הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת החלקה (אולם, לטעמו, לגוף העניין המשיבים לא מיצו אמצעי זה שכן לא פנו לשר בבקשה לקבל פיצויים אלה; וממילא – כך היועץ – אין דין פיצויי הסבל הקבועים בפקודת הדרכים (על הפרשנות שהוענקה להם בעניין רוטמן) כדין פיצויי הסבל שניתן להעניק מכוח חוק התכנון והבניה).
44. עמדת היועץ שלפיה הנתיב הפרשני שיש לפסוע בו במקרה שלפנינו הוא זה שנוגע למנגנון הענקת פיצויי סבל על ידי השר, מקובלת עלינו בעיקרה, מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית, המחוקק אכן נתן דעתו, במסגרת תיקון מספר 3 לפקודת הקרקעות משנת 2010, לכך שיש להותיר על כנו את הסדר הפטור הקבוע בסעיף 190(א)(1) לחוק, כך שזה יחול אף במקרים שהם לא הושבחה יתרת החלקה. כעולה מדברי ההסבר, תיקון זה בא לעגן את השינויים הנדרשים לצורך יישום המלצות ועדה בין-משרדית שמינה שר האוצר בשנת 2001 לשינוי פקודת הקרקעות. זאת – כפי האמור בדברי ההסבר – בעקבות פסיקתו של בית משפט זה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: עניין קרסיק), ובשל הצורך ליתן מענה חקיקתי בשאלת תחולתה של ההלכה שנקבעה שם. תיקון מספר 3 אימץ את עיקרי הצעת החוק והתקבל בכנסת ביום 15.2.2010. התיקון כלל רפורמה רחבה בדיני ההפקעות, ודי לצורך דיוננו שנתמקד בשני הסדרים רלוונטיים. האחד הוא ביטולה של פקודת הדרכים, ובכלל זה הסדר מתן הפטור מפיצוי ביחס לרבע הראשון (25%) שהופקע מחלקה (הסדר זה היה קבוע בסעיף 7 לפקודת הדרכים, אשר נדון בהרחבה בעניין רוטמן). השני – וזהו השינוי המרכזי במסגרת התיקון – הוא ביטולה של הסמכות להפקיע מקרקעין מכוח פקודת הקרקעות בלא לשלם פיצוי בגין חלק מהשטח המופקע. מועד תחולתו של שינוי אחרון זה נקבע בסעיף 13ב לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק לתיקון דיני הרכישה). על פי סעיף אחרון זה, הוראות סעיף 20 לפקודת הקרקעות תוספנה לחול על רכישה (הפקעה) לפי הוראות חוק התכנון והבניה (ושל הרשות המקומית לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות). וכך, בעוד שתיקון מספר 3 קבע שממועד התיקון ואילך חלה על הרשות המפקיעה חובה לשלם פיצוי מלא בגין כל השטח המופקע מכוח פקודת הקרקעות, נקבע מפורשות במסגרת התיקון כי הפטור מפיצוי ביחס להפקעות חלקיות מכוח חוק התכנון והבניה – יוותר על כנו. כלומר, המחוקק קבע במפורש כי לא יחול כל שינוי ביחס לפטור החל לגבי הפקעות שבוצעו מכוח חוק התכנון והבניה. מדברי ההסבר לתיקון זה עולה בבירור כי ההחלטה שלפיה יישמר הפטור ביחס להפקעות המבוצעות מכוח חוק התכנון והבניה הייתה החלטה מודעת של המחוקק, שהתקבלה מטעמים שפורטו שם: