"אף שיש לראות בהפקעה בידי המדינה אמצעי הכרחי לשם קיום צרכים ציבוריים, יש לשאוף לכך שהפיצויים בשל הפקעה כזו יצמצמו את הפגיעה למינימום ההכרחי הנובע מהפקעת הקרקע כשלעצמה, ולכן יש להבטיח כי הפיצוי יהיה מלא. לפיכך מוצע לקבוע כי החל במועד תחילתו של החוק המוצע, לא יהיה שר האוצר רשאי להפקיע קרקע או חלק ממנה בלא מתן פיצויים מלאים.
מוצע שלא להחיל הוראה זו על רכישת מקרקעין לפי חוק התכנון והבניה או על רכישת מקרקעין בידי רשות מקומית מכוח הרשאה שנתן שר האוצר לפי סעיף 22(2) לפקודה, וזאת מכיוון שלשינוי ההסדר החל על הפקעות מכוח חוק התכנון והבניה או על הפקעות של רשות מקומית מכוח הרשאה לפי הפקודה השלכות ניכרות על תקציבי הרשויות המקומיות, העשויות למנוע הפקעות הנחוצות לרווחת הציבור. כמו כן בחוק התכנון והבניה קבועים הסדרים מיוחדים, הן לענין יכולתה של הרשות להפקיע (רק לאחר הליכי תכנון מפורטים המייעדים את הקרקע לשימוש ציבורי שניתן להפקיע בעבורו – ר' סעיף 188 לחוק האמור) והן לענין השימוש הציבורי בקרקע המופקעת (הרשות אינה יכולה להשתמש בקרקע אלא לצורך שלשמו הפקיעה אותה, ואם היא מעוניינת למכור אותה לצד שלישי עליה לתת לנפקע זכות קדימה לרכוש את הקרקע ממנה או להשיבה לו – ר' סעיפים 195 ו-196 לחוק האמור)" (דברי הסבר להצעת חוק לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (תיקון מס' 3), התשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 414, 427-426; ההדגשה הוספה – ע' פ').
מדברים אלה עולה כי חקיקתו של סעיף 13ב לחוק לתיקון דיני הרכישה – אשר הותיר על כנו את הפטור ביחס להפקעות מכוח חוק התכנון והבניה הקבוע בסעיף 190(א)(1) לחוק זה – הוא פרי החלטה מודעת ומנומקת של המחוקק שלא לבטלו, וזאת בשונה מההחלטה לבטל את הפטור מפיצוי של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות ומכוח פקודת הדרכים ביחס להפקעות עתידיות. היינו, המחוקק שב ונתן דעתו על הסדר הפטור הקבוע בחוק התכנון והבניה – בעת שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולא מצא לשנותו. עובדה זו תומכת בפסיעה בנתיב הפרשני העוסק בהענקת פיצויי סבל, שכן השינוי החקיקתי משקף תפיסות מודרניות של המחוקק שיש להעניק להן משקל במסגרת מלאכת הפרשנות (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 260 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה)).
45. שנית, טעם מרכזי נוסף התומך בפניה לנתיב פרשני המתמקד במנגנון הענקת פיצויי הסבל, חלף פנייה למהלך פרשני רחב שעניינו הפטור הקבוע בסעיף 190(א)(1) לחוק בכללותו, הוא עקרון ההרמוניה הפסיקתית. לא אחת עמדה פסיקתנו על כך ששאיפתה של שיטתנו היא להשיג הרמוניה נורמטיבית, כך שכלל חלקי המשפט ישתלבו זה בזה מבלי שתיווצרנה סתירות ביניהם (בג"ץ 8615/14 פדלשטיין נ' מועצת מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 24 (5.1.2017); ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 41 (14.1.2010)). נפסק כי "דברי החקיקה השונים – בין שמקורם ההיסטורי הוא מנדטורי, ובין שמקורם בחקיקתנו העצמאית – צריכים להשתלב זה בזה ולפעול כמערכת כוללת" (בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 627 (1989)). משכך, ההנחה היא שפרשנותו של דבר חקיקה פלוני צריכה להשתלב עם פרשנות חקיקה אחרת, קל וחומר זו של חקיקה שעוסקת בעניין קרוב (ברק – פרשנות החקיקה, בעמ' 328); ועל כן יש לבחון הסדרים משפטיים שיש להם קירבה עניינית לשאלה שעל הפרק (in pari materia), שכן דברי חקיקה מתפרשים על רקע מערך החקיקה כולו ושואבים מהסדרים דומים אחרים (בג"ץ 6728/06 עמותת "אומ"ץ" נ' ראש ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 7-6 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן (30.11.2006); ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס(4) 437, 524 (2006) (להלן: עניין ארידור)). הענקת פרשנות דומה לחיקוקים המקיימים ביניהם קשר נורמטיבי מגשימה את עקרון ההרמוניה החקיקתית, שלפיו יש לפרש דבר תחיקה "באופן שהפירוש שינתן לו יביא לשילובו בדברי החקיקה האחרים כאילו היו גוף אחד" (עניין רוטמן, פסקה 98), וכדברי השופט (כתוארו אז) י' זוסמן: "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970). ראו גם בע"ם 919/15 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 78 לחוות דעתי (19.7.2017); בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, [פורסם בנבו] פסקה 33 (19.10.2014)).