46. לצורך דיוננו ניתן וראוי להידרש לסעיפים הרלוונטיים בפקודת הדרכים – ולפרשנות שניתנה להם בעניין רוטמן – בהיותם הוראות חוק "מקבילות" היונקות מאותה מאטריה משפטית ובנויות במתכונת דומה (על הקרבה העניינית בין שתיים אלו ועל כך שראוי לשאוף להרמוניה בפרשנותן עמדתי עוד בעניין רוטמן, בפסקאות 103-99). כזכור, המצב העובדתי שלפנינו – שבו בוצעה הפקעה חלקית אשר כתוצאה ממנה לא הושבחה יתרת המקרקעין – נדון והוכרע בעניין רוטמן, שההבדל המרכזי בינו לבין ענייננו מתמצה, בעיקרו של דבר, בכך ששם דובר בהפקעה מכוח פקודת הדרכים ואילו בענייננו עסקינן בהפקעה מכוח חוק התכנון והבניה. אכן, ישנם הבדלים – בצורה ובמהות – בהפקעות מכוח שני דברי החקיקה האמורים (ראו עניין רוטמן, פסקאות 99-98) – ואחזור לנקודה זו בהמשך הדברים. ברם הן בפרשת רוטמן הן בעניין זה עוסקים אנו במצב שבו בוצעה הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת המקרקעין. אזכיר, מבלי להקדים את המאוחר ובקצירת האומר בלבד, כי בעניין רוטמן התמקדנו בפרשנות ההוראות המקנות לשר התחבורה סמכות להעניק, בנסיבות האמורות, פיצויים בגין "סבל" שהסבה ההפקעה לבעל המקרקעין. בהינתן הכרעתנו בעניין רוטמן, וכחלק מאותה כתיבת "רומן שרשרת" ("chain novel") שבה עוסקת מלאכת השיפוט (ראו דימויו המפורסם של דבורקין: Ronald Dworkin, Law as Interpretation, 9 CRIT. INQ. 179, 195 (1982) ; ראו לעניין זה גם ברק – פרשנות החקיקה, בעמ' 589), השתלבות פרשנית הרמונית של דיני ההפקעה, על מקורותיהם הנורמטיביים השונים, מצדיקה פסיעה בנתיב הפרשני השני – זה שעניינו מנגנון הענקת פיצויי סבל – גם בפרשה זו, הקרובה בנסיבותיה לפרשת רוטמן (זאת, כמובן, בשינויים המחויבים שעליהם נעמוד).
47. דיוננו יתמקד אפוא באופן שבו יש לפרש – בהקשר שבו עסקינן – את הוראות פיצויי הסבל הקבועות בסעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה, המפנה לסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות. נעסוק בפרשנות סמכות השר להעניק לבעל המקרקעין פיצויים במקרה של הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת המקרקעין שנותרה בידו, וזאת בשל ה"סבל" שהסבה ההפקעה לבעל המקרקעין. הנחנו את התשתית הנורמטיבית הנדרשת, ובשלה השעה להשיב על השאלה המשפטית המונחת להכרעתנו.
ה. הענקת פיצויי "סבל" – תורת הפרשנות התכליתית
48. במוקד ענייננו עומדת פרשנות סעיף 190(א)(2) לחוק התכנון והבניה וסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות שאליו מפנה הסעיף הראשון. מלאכת הפרשנות התכליתית של דברי חקיקה ידועה ומוכרת בפסיקתנו. כידוע, השלב הראשון הוא בחינת מרכיב הלשון. על הפרשן לחלץ מלשון החוק את שלל המשמעויות המצויות במתחם האפשרויות הלשוניות, ולהסיר מדרכו את אלו שמילות החוק אינן יכולות "לשאת" מן הבחינה הלשונית. בשלב זה אין ליתן לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול. אם לאחר זאת נותרת יותר מאפשרות לשונית אחת – על הפרשן לבחור בזו המגשימה באופן המיטבי את תכלית החקיקה. תכלית זו נלמדת הן מהתכלית הסובייקטיבית – המטרה שביקש המחוקק להגשים באמצעות החוק – כפי שזו עולה מההיסטוריה החקיקתית ומכוונת המחוקק; הן מהתכלית האובייקטיבית – המגולמת בערכים, בעקרונות ובמטרות שנועד להגשים דבר חקיקה בחברה דמוקרטית מודרנית (ראו, בין רבים, בר"ם 6372/15 זרביב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 30 (16.1.2017); עניין רוטמן, פסקה 34).