סעיף 27 האמור הוא מקורו ההיסטורי של סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה הנוכחי, אשר מסמיך את הוועדה המקומית להפקיע בלא תשלום פיצויים בעבור עד 40% משטח החלקה. כפי שניווכח בהמשך דברינו, השוואת סעיף 27 לפקודת בנין ערים לסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה דהיום מצביעה על המשך המגמה של הרחבת סמכויות ההפקעה בלא פיצוי, הן מבחינת המטרות הציבוריות המנויות המותרות לביצוע ההפקעה, הן מבחינת שיעור ההפקעה המותר בלא תשלום פיצוי – בעבר עד לרבע החלקה, והיום עד ל-40% משטח החלקה.
62. התפתחות דומה חלה גם ביחס לפקודת הקרקעות. פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 – היא הפקודה שעומדת בתוקפה כיום – החליפה את פקודת הקרקעות משנת 1926, ובמסגרתה הורחבה רשימת המטרות שבגינן ניתן לבצע הפקעה לפי הפקודה. לפקודה נוספו, למשל, המטרות של סלילת דרך חדשה (נוסף על הרחבת דרך קיימת), הקמת מגרש נופש, מגרש משחקים ועוד. כחלק מהרחבה זו בוטלה הדרישה להפקעה משני צידי הכביש המורחב כתנאי להפקעה בלא מתן פיצויים (לוינסון זמיר – פגיעות במקרקעין, בעמ' 152). בצד שינויים אלה נשמרה סמכותו של הנציב העליון להעניק פיצויים בגין סבל שנגרם לבעל המקרקעין בהתאם לשיקול דעתו (בהמשך הועברה סמכות זו לשר האוצר ולשר הפנים). יוער כי באותה השנה נחקקה גם פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (כזכור, זו עמדה במרכז הדיון בעניין רוטמן), שגם בה נקבע כי אין להפקיע בלא פיצוי אם הופקע למעלה מרבע (25%) משטח החלקה; וגם במסגרתה ניתנה לנציב העליון הסמכות להעניק פיצוי בגין סבל שהסבה הפחתת הפיצוי לבעל המקרקעין בגין ההפקעה.
63. אם נסכם דברינו עד כה, דומה כי ניתן לזקק ארבע תובנות מרכזיות מהתבוננות בהתפתחותם ההיסטוריות של דברי החקיקה הצריכים לדיוננו עד לקום המדינה. האחת: עוד קודם לקום המדינה סמכויות ההפקעה בלא פיצוי הלכו והתרחבו, הן מבחינת המטרות המותרות להפקעה, הן מבחינת התנאים והסייגים לביצועה – מגמת הרחבה שנמשכה גם בשנים הבאות; השנייה: בפקודת בנין ערים, היא מקורו ההיסטורי של חוק התכנון והבניה דהיום – ניתנה הדעת עוד מראשית הדרך לשאלת האפשרות לנצל את יתרת הקרקע במקרים של הפקעה חלקית בלא פיצוי, על דרך של קביעת תנאים נדרשים לביצועה של הפקעה חלקית בלא פיצוי כאמור; השלישית: ההסדרים הרלוונטיים לעניין הפקעה חלקית שאין בצידה פיצוי בשתי הפקודות הביאו בחשבון לא רק שיקולים הנוגעים לבעל הקרקע (ויתרת הקרקע הנותרת בידו), אלא גם שיקולים כלל-חברתיים שעניינם שוויון בחלוקת הנטל, תוך בחינת מצבם של שכניו של בעל הקרקע ושאלת השפעתה של אותה הפקעה גם עליהם; והרביעית: הסמכות להענקת פיצויי סבל במקרים של הפקעה חלקית נולדה, בין היתר, על רקע הפגיעה שעשויה להיגרם לבעל קרקע שהפקעה חלקית של חלקתו פגעה באפשרויות הניצול של יתרת הקרקע (ראו אהרן נמדר הפקעת מקרקעין 436-435 (מהדורה שניה, 2011) (להלן: נמדר – הפקעת מקרקעין)). עמדה על כך לוינסון-זמיר: