"החוק הקיים קובע, שאם הופקעה קרקע לצרכי דרכים או שטחים פתוחים, לא תשלם הרשות המפקיעה פיצויים בעד ההפקעה, אם השטח המופקע אינו עולה על 25% מכלל השטח הנפגע. הנסיון לימד שטובת ההנאה שבעלי קרקעות מפיקים מביצוע תכנית של סלילת דרכים וקיום שטחים פתוחים וכיוצא בזה עולה בהרבה על 25% אלה שהם חייבים להפריש ללא תשלום פיצויים. לכן מוצע להעלות את האחוז שבעל קרקע חייב להפריש כאמור מ-25% ל-% 33" (שם, סעיף 10 לדברי ההסבר להצעת החוק).
נוסף על כך, סעיף 157(2) להצעת החוק קבע הוראה הדומה ברוחה לזו שקבועה בסעיף 190(א)(2) לחוק התכנון והבניה דהיום (שמפנה כאמור לסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות) בעניין פיצויי סבל:
ביצוע ההפקעה 157. [...]
(2) שר הפנים רשאי להורות לועדה המקומית לשלם פיצויים בנסיבות שבהן היא רשאית לשלמם לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודה האמורה.
65. בהציגו את הצעת החוק בקריאה ראשונה בכנסת תיאר שר הפנים דאז, חיים משה שפירא, את שינויי העיתים המחייבים התאמת החקיקה החדשה, הבאה תחת הוראותיה של פקודת בנין ערים, לצרכים הציבוריים העכשוויים ההולכים וגדלים:
"הפקודה [פקודת בנין ערים – ע' פ'] מאפשרת הפקעה ללא פיצויים של 25% משטח מגרשי הבניה לצרכי דרכים ומגרשי משחקים בלבד; בעוד שכיום ברור כבר מעל לכל ספק שרבע מן המגרש אינו מספיק לצרכים הציבוריים, וכן שמלבד דרכים ומגרשי משחקים קיים מספר גדול בהרבה של מטרות שלמענן מן הראוי להפקיע ללא פיצויים במסגרת זו.
[...]
הצורך בכבישים רחבים יותר, במקומות חניה, בשטחים גדולים לבתי-ספר וגני-ילדים, הרחבת רשת המרפאות ומרכזי התרבות לעם ודומיהם, מצריכים הפרשת שטחים גדולים יותר למטרות ציבוריות רבות יותר. משום כך מגדילה הצעת החוק את האחוז המותר בהפקעה ללא פיצויים מרבע המגרש לשליש, והורחבה רשימת המטרות שעבורן ישמשו השטחים המופעים. יש כיום כבר כאלה הטוענים כי גם בשליש לא די [...]" (שם, בעמ' 1831-1830).
66. הגדלת מספר המטרות הציבוריות שמותרות להפקעה, כמו גם הגדלת אחוז הקרקע המותר להפקעה בלא תשלום פיצוי מרבע לשליש, עוררו מחלוקות במהלך הדיון בחוק בכנסת בקריאה ראשונה. כך למשל, בעוד שחבר הכנסת חיים לנדאו מתנועת החירות הביע דעתו כי הרחבת מטרות ההפקעה בלא פיצוי בהצעת החוק אינה ראויה (שם, בעמ' 1835), חבר הכנסת עמוס דגני ממפלגת מפא"י סבר שהחוק מקל יתר על המידה:
"[...] כיום אין ערך בכלל לבתים הנבנים ללא כל מה שצריך להתלוות לבנין, ללא הגן הציבורי, ללא הדרך, ללא המדרכה, ללא החנות או הצרכניה, ללא גן-ילדים וללא בית-ספר. בלי כל אלה – מה ערכם של הבתים? נניח שלא נוכל להפקיע ונתיר לכל אחד לבנות על אדמתו. הרי יגבבו בתים על בתים. מה ערכו של בית כזה, מבחינת הערך הכספי ממש, כאשר ירצה אדם למכור אותו ולא יהיו סביב הבית כל אותם הדברים שהזכרתי? על ידי כך שנגדיל את האחוז שאפשר להפקיע, את האחוז שנתבע מבעלי המגרשים למסור לצרכים ציבוריים, אין לי כל ספק שתהיה בכך השבחה גדולה ביותר של ערך הקרקע של הפרט, שכביכול נראה בעינינו כאילו נפגע; לא רק שהוא לא ייפגע, אלא שאף ייהנה מכך [...] דומני שמכסת השליש המותרת אינה מספקת. לדעתי צריך לקבוע שהמכסימום יהיה גדול יותר מאשר שליש" (שם, בעמ' 1843).