בפרשה אחרת קבעה השופטת ד' דורנר:
"פגיעה בקניין לצורכי ציבור הולמת בדרך-כלל את ערכי המדינה, והיא לתכלית ראויה. ברם כדי שפגיעה בקניין על-ידי הפקעת מקרקעין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, יש צורך בפיצוי הוגן ושווה ערך. בלא פיצוי כזה תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית בלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד. פגיעה בלתי שוויונית בזכות היא פגיעה במידה עולה על הנדרש" (עניין הולצמן, בעמ' 642).
ובדומה ציין השופט י' דנציגר בעניין אבן זהר:
"אם נבחן את הדברים בראי פסקת ההגבלה, הרי אף שנפסק כי פגיעה בקניין לצורך ציבורי הולמת את ערכיה של מדינת ישראל ועשויה להיות לתכלית ראויה, כאשר מפקיעים מאדם נכס למטרה ציבורית בלא תשלום פיצויים הולמים ושווי ערך, יהא בכך, בדרך כלל, משום פגיעה בבעל הנכס מעבר לנדרש [...] משכך, נפסק כי הפיצוי משפיע על המידתיות של הפגיעה, שכן הוא מביא לצמצום הפגיעה בזכות הקניין כדי שלא תעבור את המידה הראויה, וכך משרת את תכליתו של חוק היסוד [...] במתן פיצוי בגין פגיעה אמנם אין כדי לבטל את הפגיעה בקניין, אך יש בו כדי לעשותה מידתית. לפיכך גם כאשר הרשות החליטה כי קיים אינטרס ציבורי המחייב פגיעה במקרקעין, הרי בעיקרון עליה ליתן פיצויים לבעלי הזכויות במקרקעין שנפגעו באופן המעמיד אותם באותו מצב כלכלי שבו היו בטרם הפגיעה" (שם, פסקה 51).
כלי הפיצויים מאפשר אפוא להקטין את הפגיעה בזכות הקניין של הפרט, מבלי לגרוע במידה ניכרת מהגשמת האינטרס הציבורי שניצב בבסיס ההפקעה (עניין ארידור, בעמ' 488).
75. האיזון בין שני האינטרסים השונים ייעשה בכל מקרה ומקרה בהתאם לנתוניו הקונקרטיים. בבואנו לבצע את מלאכת האיזון האמורה, עלינו להוסיף ולבחון את השיקולים הרלוונטיים לעניין מתן פיצוי בגין הפקעה חלקית, ולאחר מכן למצוא את נקודת האיזון הראויה הייחודית לנסיבות המקרה שבו עסקינן. נדון אם כך בשיקולים המרכזיים שהוכרו בפסיקה ובספרות הרלוונטיים לשאלה שעל הפרק.
(ב) שיקולים הצריכים למתן פיצוי בגין הפקעה חלקית
76. כפי שכבר הוזכר, הלכת הולצמן קבעה כי במקרים של הפקעת חלקה בשלמותה, יינתנו פיצויים מלאים בגין ההפקעה ולא יחולו הוראות ההפחתה הקבועות בסעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה. משכך, השיקולים שבהם נדון כעת נוגעים לאותם המקרים שבהם עסקינן בהפקעה חלקית (קרי הפקעה של חלק מחלקת המקרקעין), שאז הוראות ההפחתה שבסעיף 190(א) חלות במישרין. נבחן שיקולים אלה על רקע השאלה אם נסיבות הקטגוריה שבה עסקינן במקרה שלפנינו – כאמור, הפקעה חלקית מכוח חוק התכנון והבניה שלא השביחה את יתרת החלקה – נמנות עם אותם המקרים שבהם יש להעניק פיצויי סבל כאמור.