הנה כי כן, שיקול ההשבחה תומך בתפיסה שלפיה במקרים שבהם אין השבחה של יתרת החלקה נדרש להעניק פיצוי בגין ההפקעה על מנת שפיצוי זה "יאזן" את פיצוי החסר הנובע מהוראות ההפחתה.
(2) שוויון במימון
79. בכל שאמור בהפקעת מקרקעין הדרושים לצרכי ציבור, שיקול השוויון במימון דורש שכל בעל מקרקעין יתרום תרומה הוגנת ביחס לנטל שבו נושאים יתר הפרטים בחברה. שיקול זה מבטא תפיסה של צדק חלוקתי. על כן, תנאי נדרש בביצוע הפקעות בלא פיצוי הוא תחולתן השוויונית על בעלי מקרקעין הנמצאים במצב דומה. היינו, יש לשאוף לאחידות ביחס הרשות כלפי בעלי מקרקעין באותו אזור (שם, בעמ' 187). כמו כן, נדרש כי הפרטים שמהם הופקעו המקרקעין יהיו הצרכנים העיקריים של מטרת ההפקעה (שם, בעמ' 191, 197). לפיכך, פטור מפיצוי בגין הפקעה חלקית יהיה מוצדק אם יוחל באופן שוויוני וצודק, לשם הספקת צורכי ציבור הנדרשים באזור הקרקע הרלוונטית (עניין מח'ול, פסקה 34; ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, [פורסם בנבו] פ"מ מו(4) 627, 655 (1992) (להלן: עניין פרי הארץ); עניין אבו דאיה, בעמ' 541-539). שאם לא כן, עולה החשש כי בעוד שפרט בודד יישא בנטל החברתי שמבקשת ההפקעה להגשים, ייתר הפרטים בחברה יהיו "טפילים" או "טרמפיסטים" (free riders) שייהנו מהתכלית הציבורית שמבקשת ההפקעה להגשים, מבלי שיישאו בנטל הכרוך בכך.
80. לפחות לפי אחת העמדות, לשיקול השוויון במימון ביטוי ברור גם בחקיקה הרלוונטית לענייננו. כך, לגישת לוינסון-זמיר, בעוד שסעיף 188(ב) לחוק התכנון והבניה מונה רשימה ארוכה של מטרות ציבוריות שונות המתירות הפקעה לצורכי ציבור תוך תשלום פיצוי מלא (כלומר, בלא הוראות להפחתת הפיצוי), סעיף 190(א)(1) לחוק זה – הכולל מטרות המצדיקות הפקעה חלקית בלא פיצוי – מונה רשימה מצומצמת מזו המעוגנת בסעיף 188(ב) לחוק האמור. לדידה, הסיבה לכך שהמטרות המותרות להפקעה בלא פיצוי לפי חוק התכנון והבניה מצומצמות מאלו הנזכרות בו המותרות להפקעה לצורכי ציבור, היא "שהמחוקק רצה להגביל את האפשרות להפקיע ללא פיצוי לשימושים הציבוריים הדרושים באופן שכיח בכל שכונה ושכונה, ולהבטיח מימון שוויוני של אותם שירותים ציבוריים על-ידי הפרטים הנזקקים להם" (לוינסון-זמיר – פגיעות במקרקעין, בעמ' 209). לעמדתה, חלק גדול מהמטרות שמנויות בסעיף 188(ב) לחוק אך אינן מנויות בסעיף 190(א)(1) לחוק – כגון הקמת שמורות טבע; עתיקות; שדות תעופה; נמלים; מזחים; תחנות רכבת; תחנות אוטובוס; בתי קברות; תחנות משטרה; תחנות לשירות כיבוי אש; ומזבלות – הן דוגמאות מובהקות לשימושים המשרתים אנשים רבים, ובהפקעה לצורך שימושים כאלה אין הצדקה להטיל דווקא על פרטים מסוימים לממנם (ראו גם התייחסותה של אלתרמן לכך שמההבדל שבין שני הסעיפים האמורים שבחוק התכנון והבניה, אנו למדים כי הפטור ניתן עבור שירותים ברמה השכונתית: רחל אלתרמן "הפקעות קרקע לצורכי ציבור ללא תמורה לפי חוק התכנון והבנייה – לקראת הערכה מחדש" משפטים טו 179, 207-206 (1985) (להלן: אלתרמן)).