81. בדומה, גם אלתרמן סבורה כי שיקול השוויון במימון "נוגע בשורשה של ההצדקה הציבורית לקיומו של כלי ההפקעה ללא תמורה" (שם, בעמ' 240). לעמדתה, על השר להפעיל את סמכותו להענקת פיצויי סבל "ביד נדיבה" במקרים שבהם חלוקת נטל המימון היא בלתי צודקת, כדוגמת מקרים שבהם אזרח יחיד נדרש לשאת בנטל הפקעת חלק ממקרקעיו ללא פיצוי עבור הנאתה של קהילה שלמה; או כאשר עקב ההפקעה בלא פיצוי נשללת מהאזרח האפשרות ליהנות מהתפתחותו של האזור ומהשירותים הציבוריים שעבורם הופקעה הקרקע (שם, בעמ' 231-230).
82. שיקול השוויון במימון הוא שעומד, בין היתר, בבסיסו של הכלל שלפיו בצד פגיעה בזכות הקניין של הפרט צריך לעמוד פיצוי. עמד על כך השופט י' דנציגר בעניין אבן זהר:
"אין זה מן הראוי שאותם בעלים שקניינם נפגע לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים נושא כלל ציבור הנהנים (משלמי המסים) בהשפעתה השלילית של הפעולה הפוגעת (בין אם מדובר בפגיעה על ידי תכנית, בין אם מדובר בהפקעה ובין אם בפגיעה מסוג אחר) על מקרקעין של בעלים מסוימים, במקום שישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים" (שם, פסקה 50).
בהקשר דומה הוזכר שיקול השוויון במימון גם בעניין רוטמן. בפרשה זו ציינתי כי להשקפתי, שיקול זה תומך בתוצאה פרשנית שלפיה יש לשלם פיצויי הפקעה מלאים בגין הפקעה חלקית לטובת הכלל, כאשר ברי כי חלוקת הנטל בין בעלי הקרקעות שהופקעו לבין יתר חברי הקהילה איננה שוויונית:
"הפקעת חלקת מקרקעין לטובת הכלל, בלא לשלם פיצוי מלא בגינה, משמעותה שבעל הקרקע המופקעת נושא בנטל מימונם של שירותים שאינו מוטל באופן שווה על כל חברי הקהילה האחרים – אלה שהתמזל מזלם וחלקותיהם לא סומנו בידי הרשות כדרושים לצורכי ציבור ולכן לא הופקעו. הפקעה ללא פיצוי מטילה אפוא על בעל הקרקע לממן – בסכום השקול לשוויו של הפיצוי שאינו משולם לו – שירותים ציבוריים שגם אחרים נהנים מהם, בלא שאותם אחרים נדרשים לשאת בנטל מקביל. הדבר דומה, בשינויים המחויבים, להטלת מס בשיעור שונה על פרטים שאין ביניהם כל שוני רלוונטי. ברי כי תוצאה כזו אינה הוגנת, פוגעת בעיקרון השוויון ואף מחלקת מחדש את העושר בחברה בצורה שרירותית ובאופן שאינו מתיישב עם עקרונות ראויים של צדק חלוקתי [...]" (שם, פסקה 74).
83. אם נסכם דברינו בעניין זה, על פי שיקול זה, הפקעה בלא פיצוי תהא מוצדקת באותם מקרים שבהם חלוקת הנטל (המגולם במעשה ההפקעה) בין הפרטים נעשית באורח שוויוני. זאת, בשונה מאותם מקרים שבהם החברה מבקשת להטיל על היחיד – באופן שרירותי – נטל מוגבר מזה שנושאים בו הרבים, שאז מוצדק לשלם פיצוי לנפקע.