87. אם נסכם דברים אלה, נקודת המוצא היא כי ככל שהרשות תידרש לשלם פיצוי שמשקף באופן מהימן את אובדן ערך הקרקע שבידי בעליה, כך היא תפנים בצורה טובה יותר את הנזק שהיא גורמת לפרט ותימנע מהפקעות בלתי יעילות, היינו: הפקעות שבהן שיעור הפגיעה בפרט גדול משיעור התועלת שמסבה ההפקעה לאינטרס הציבורי.
(5) התחשבות "קהילתית"
88. ביסוד גישה זו מונחת התפיסה כי לבעל הקניין אחריות חברתית לשרת את האינטרס של טובת הציבור, ובפרט את הקהילה עליה הוא נמנה. לפי תפיסה זו, חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, ועניין זה הופך את המקרקעין לקניין שממד האחריות החברתית בו הוא חשוב. עמד על כך הנשיא א' ברק בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938 (2002) (להלן: עניין הורוויץ), בציינו כי "דיני התכנון והבנייה הם אחד המכשירים החשובים שדרכם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין" (ראו גם דברי השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט בבג"ץ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' מועצת עירית תל-אביב, בתור ועדה מקומית לבנין, פ"ד ו 92, 96 (1951) ביחס לפקודת בנין ערים, 1936 – מקורו ההיסטורי של חוק התכנון והבניה דהיום).
89. גישה זו מזוהה בעיקר עם כתיבתו האקדמית של חנון דגן. על פי דגן, ניתן להבחין בין שתי תפיסות מתחרות של המושג "קניין". האחת, תפיסת הקניין כריבונות; השנייה, תפיסת הקניין כמוסדות. לפי תפיסת הקניין כריבונות, יש להגן על קניינו של הפרט מפני התערבות של אחרים – לרבות מפני פגיעה שלטונית – ואם קיים צורך ממשי בביצוע הפעולה הפוגעת, יש לפעול להקטנת הנזק במידת האפשר (דגן – קניין על פרשת דרכים, עמ' 24-23). מנגד, תפיסת הקניין כמוסדות רואה בקניין מוסד משפטי שעוצב כדי לשרת מטרות חברתיות שונות (להרחבה ראו עניין רוטמן, פסקאות 80-78). גישת הקניין כמוסדות מקנה משקל לערך הקהילה (בצד ערכים נוספים שאותם מונה דגן; דגן – קניין על פרשת דרכים, בעמ' 38). ערך הקהילה משמעו שזכות הקניין מקפלת בתוכה חובות כלפי הקהילה עליה נמנה בעל הזכות. תפיסה זו רואה בקניין מצע ליחסים של שיתוף ומקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי הקהילה או החברה בכללותה. לפי גישה זו, בני אדם נטועים בקהילה חברתית שבה מתקיימים ביניהם יחסי גומלין מתמשכים, ושיתוף במשאבים מוגבלים אינו בהכרח רע כפי שהדבר עשוי להיתפס לפי גישת הקניין כריבונות. האידיאל הקהילתני הוא הדדיות ארוכת-טווח, שבמסגרתה בעל הקניין אינו רק נהנה מיתרונות חברותו בקהילה – אלא גם נושא בחובות כלפיה, ובלבד שהנטל העודף המוטל עליו אינו רב במידה בלתי סבירה מן הנטל שמוטל על יתר חברי הקהילה ושניתן להצדיקו באמות מידה שאינן שרירותיות (שם, בעמ' 53-52). ביטוי אפשרי לגישה זו הוא כי לעיתים יהא זה מוצדק שלא לפצות בעל קניין בגין נטל מסוים המוטל על קניינו – כדוגמת הפקעתה החלקית של חלקת מקרקעין – כאשר הדבר מקדם את אינטרס הכלל. על רקע זה, דגן סבור כי לשאלה אם הרשות מייעדת את המקרקעין המופקעים לשימוש "קהילתני" או לשימוש "כללי" צריכה להיות השלכה על גובה הפיצויים (שם, בעמ' 170), ובהקשר זה יש להתחשב גם בשיקולים של אחריות קהילתית וצמצום פערים חברתיים – שיקולים שכיום ניתן להביאם בחשבון נוכח עיגונה של זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שם, בעמ' 503-495).