92. למול אלה, ביכר השופט (כתוארו אז) מ' חשין בדנ"א הורוויץ עמדה שונה באשר לפגיעה בקניינו של היחיד לטובת הכלל ולטובת הקהילה (ולעמדתו הצטרפה בהסכמה השופטת (בדימ') ד' דורנר):
"דומני כי הצגתו של הקניין במקרקעין ככולל אחריות חברתית – אחריות שיש בה כדי להורות על פטור מפיצוי במקום שהרשות פוגעת במקרקעין – יש בה כדי להרחיב במאוד את חריג הפטור מפיצוי ובה-בעת להצר את תחומיה הראויים של זכות הקניין.
[...]
מוסכם על הכול כי מאז חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הפכה זכות הקניין להיותה זכות-יסוד חרותה עלי-ספר, זכות שהיא משכמה ומעלה גבוהה מזכויות אחרות שאינן זכויות-יסוד. לכאורה אפוא נתעצם והלך כוחה של זכות הקניין ביחס לאינטרסים הנוגדים אותה, ובהם אינטרסים של צורכי הציבור. והנה מוצאים אנו כי דווקא חובותיו ואחריותו של בעל הקניין, דווקא הן זוכות להדגש-יתר. נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים כמו נעה היא אל עבר צורכי הציבור שעה שהיינו מצפים לכאורה כי תנוע אל הכיוון האחר.
[...]
נתקשיתי באיתורן ובזיהוין של אותן חובות ואחריות שבעל המקרקעין חייב כלפי יחידים אחרים וכלפי החברה בכללה [...] עיקרה של זכות הקניין אינו בחובות או באחריות המוטלות על בעליה, אלא דווקא בכוח ובסמכות הניתנים לבעלים. יתר-על-כן, כפי שאמרנו לעיל, עיקרה של זכות הקניין הוא דווקא בהגנה שהיא זוכה לה. וההגנה היא כנגד רשויות השלטון וכנגד הקהילה ויחידיה של הקהילה לבר-הבעלים [...]" (שם, בעמ' 313-312).
93. הנה כי כן, הגם שבנמצא עמדות שונות, הדים לגישה המכירה בחובות של בעל הקניין כלפי הקהילה נשמעו בפסיקתנו לא אחת. אם ניישם את הדברים על ענייננו נמצא למדים כי ככלל, הפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה היא הפקעה בעלת אופי "מקומי" – כלומר, כזו המתבצעת לצורך שימושים "קהילתיים" (כגון סלילת כביש שכונתי, הקמת בית ספר או מרפאה שצפויים לשמש את השכונה ועוד). דברים אלה יפים ביתר שאת עת עסקינן בהפקעה לפי סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה (הוא הסעיף הרלוונטי לדיוננו) אשר, כאמור, מונה רשימה מצומצמת של מטרות המותרות בהפקעה בלא פיצוי אשר נוגעות לשימושים ציבוריים ברמת השכונה – כגון גנים, בנייני חינוך, תרבות ובריאות – וזאת בשונה ממטרות ההפקעה שבסעיף 188(ב) לחוק זה, אשר מונה מטרות מותרות בהפקעה ללא הוראות פטור מתשלום פיצוי – שאינן מתוחמות אך לרמת השכונה, ובהן בהן שדות תעופה, נמלים ותחנות רכבת (לעמדת מלומדים שלפיה סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה עוסק בהפקעות לשימושים ציבוריים ברמת השכונה, ראו נמדר – הפקעת מקרקעין, בעמ' 480-479; לוינסון-זמיר – פגיעות במקרקעין, בעמ' 209; אלתרמן, 207-206. ראו גם התייחסותו של דגן לכך שרעיון הקניין כמקור לאחריות חברתית יתקבל ביתר קלות ככל שהיחידה החברתית שאחריותו של בעל הקניין מוסבת אליה מצומצמת יותר: דגן – קניין על פרשת דרכים, בעמ' 54). הפקעה חלקית שכזו שונה, על פניה, מהפקעות המתבצעות לצרכים כלל ארציים מכוח פקודת הקרקעות (ובעבר גם מכוח פקודת הדרכים), והדבר עשוי להשליך על הפיצוי שיש להעניק בגין ההפקעה החלקית (ראו עניין רוטמן, פסקה 99). ההיבט הקהילתי צריך שיזכה אפוא לדגש מיוחד שעה שמטרת ההפקעה (החלקית) היא לצרכים מקומיים-קהילתיים והנפקע הוא פרט הנמנה על הקהילה שמטרת ההפקעה באה לשרת – שהרי מן העבר האחר, הגם שיתרת המקרקעין לא הושבחה עקב ההפקעה החלקית, בעל המקרקעין הנפקע הוא עצמו חבר בקהילה הנהנה באופן שוטף מיתרונות רבים הנובעים מתכניות אחרות שחלות על אותה קהילה (שם, פסקה 102). המסקנה היא כי כאשר עניין לנו בהפקעה חלקית מכוח חוק התכנון והבניה שאינה משביחה את הנותר, מידת הגשמת ערך הקהילה בהפקעה היא שיקול שעשוי להשפיע על הפגיעה המותרת בקניינו של הפרט לטובת רווחת הקהילה שעליה הוא נמנה – ומכאן גם על הפיצוי שראוי להעניק בגין פגיעה שכזו. כך שכן, כאמור, ככלל הפקעות חלקיות מכוח חוק התכנון והבניה נערכות לצרכים קהילתיים "מקומיים", ומכאן שהתכלית הקהילתית היא בעלת משקל מיוחד במקרים אלה.