56. ראוי להוסיף ולומר כי כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, אין מקום לחייב את מרקוביץ באופן אישי בהתחשב בכך שפעל מתוקף תפקידו בחברת ל.י.ס ושהוא עצמו אינו צד לחוזה הרכישה (ראו והשוו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון (22.1.2015)).
שאלה שניה: האם יש לחייב גם את טביב וחברת טביב בתשלום דמי תיווך?
57. כאמור, נקודת המוצא לדיון היא קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מזרחי היה הגורם היעיל בגיבוש העסקה. אולם, גם בכל הנוגע לחלקה ברכישה של חברת טביב אין בכך בלבד כדי לזכות את מזרחי בתשלום דמי תיווך. לצורך כך, ולמעשה עוד טרם בחינתה של שאלת הגורם היעיל – יש לבחון האם נעשה חוזה תיווך בכתב כדין בין מזרחי לבין חברת טביב, ואם לא כן האם מוצדק בנסיבות העניין להכיר בחיובה של חברת טביב חרף היעדרו של חוזה תיווך, כפי שטוען מזרחי. בעוד שבעניינה של ל.י.ס נקודת המוצא לבחינת החיוב בדמי התיווך הייתה קיומו של חוזה שנעשה בכתב בין מזרחי לבין מרקוביץ, שאלת חיובם של טביב וחברת טביב היא מורכבת יותר, מאחר שכלל לא נערך בינם לבין מזרחי חוזה בכתב.
58. הלכה למעשה, נחתם חוזה תיווך בין מזרחי לבין מרקוביץ. מרקוביץ לא היה אחד מהרוכשים, אך נקבע כי פעל בשמה של חברת ל.י.ס הרוכשת. בכך הונח בסיס לחיובה של חברת ל.י.ס. האם יש לקבוע כי החוזה שנחתם בין מזרחי למרקוביץ, שפעל כנציגה של חברת ל.י.ס, מחייב גם את טביב ואת חברת טביב? אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.
59. תחילה, חשוב לעמוד גם כאן על ההבחנה בין החברה הרוכשת לבין מי שפעל בשמה. לפי דיני התיווך, החיוב בדמי תיווך חל – כאשר הוא חל – על רוכש הנכס. טביב לא רכש את הנכס באופן אישי, ומכל מקום הטעמים לאי-חיובו של מרקוביץ יפים אף לגביו.
60. באשר לטענה לחיובה של חברת טביב, אין די בכך שחברה לחברת ל.י.ס לצורך העסקה, כאשר בעת החתימה על חוזה התיווך כלל לא התקיימו יחסי שותפות או שליחות בין מרקוביץ לטביב, ואין כל יסוד עובדתי לקביעה כי טביב אימץ את חוזה התיווך שעליו חתם מרקוביץ. מבחינה זו, אין בידי לקבל את טענתו של מזרחי כי חתימתו של האחד חייבה כאן את האחר. אמנם בהמשך פעלו השניים כדי לרכוש את הנכס במשותף, אולם פעולה משותפת אינה מספקת לצורך יצירת חיוב שצד לא נטל על עצמו, ולא כל שכן, לא נטל על עצמו בכתב כנדרש לגבי חוזה תיווך.
61. מעבר לכך, איני מוצאת שיש מקום לייחס לחברת טביב חוסר תום לב, באופן שמצדיק את חיובה בדמי תיווך בהיעדר חוזה. בנסיבות העניין, נותרו שאלות ללא מענה באשר לטיב השירות שהצדדים התכוונו שיינתן לטביב על-ידי מזרחי – אם בכלל – ובפרט האם מדובר היה בשירותי תיווך דווקא. מצב זה היה נמנע לו היה מזרחי מקיים את דרישת החוק המוכרת לו היטב. מבחינה זו, אין במאמצים שעשה מזרחי כשלעצמם כדי להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בחוזה תיווך. בוודאי שאף אין באמירותיו של מרקוביץ באשר לכוונתו לרכוש את הנכס יחד עם אחר כדי לחייב את טביב, כפי שנטען. לבסוף, לא ניתן לקבל את הטענה כי הסכם השיתוף מהווה התחייבות של טביב לשלם דמי תיווך למזרחי – ראשית, מכיוון שהסכם השיתוף כלל לא נעשה בין טביב למזרחי (אלא בין השותפים לרכישה), ושנית, בהתחשב בניסוחו הכוללני ונעדר הפירוט.