מכל מקום, האמירה בעניין קוטלר קיבלה הד בפסיקה מאוחרת יותר, בה נאמר כי "שדרוגו של נושה רגיל למעמד של נושה מובטח, למשל, עשוי להיחשב כהענקה פסולה אם לא ניתנה תמורה נוספת עבור מתן הבטוחה" (דברי הנשיאה נאור בע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פס' 23 (16.8.2015)). אין לקבל אפוא את טענת המערערים כי החלת סעיף 96 לפקודה במקרה דנן היתה שגויה מעיקרא.
27. זאת ועוד. בית משפט קמא קבע כי מתן השעבודים נעשה שלא בתום לב ובתמורה. לעניין העדר תמורה, בית המשפט הזכיר כי היה זה המשיב עצמו שהצהיר כי כל המחאות הזכות, השעבודים והמשכונים נעשו מבלי שהוא קיבל תמורה עבורם. באשר לדרישת תום הלב, בית המשפט עמד על כך שעל מנת להיחשב תם לב לצורך סעיף 96, על מקבל ההענקה, במועד העברת הנכס אליו, לא להיות מודע לכך שהמעניק נמצא בקשיים כספיים (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)). בית המשפט ציין כי במקרה דנן כלל לא היתה מחלוקת על כך שבמועד הענקת השעבודים המערערים ידעו על המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע המשיב, כפי שנאמר במפורש על ידי העדים שהעידו בפניו מטעמם (פס' 37, 48 לפסק דינו).
28. הנה כי כן, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות בחומר הראיות, וקביעותיו המשפטיות עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בנסיבות אלו, ובהינתן צירוף ההנמקות דלעיל, לא קמה עילה להתערב במסקנה כי השעבודים האמורים נעדרי תוקף. אוסיף, כי אף אם יש טעם מסוים בטענת המערערים בנוגע לצורך להבהיר את היחס בין סעיפים 96 ו-98 לפקודה (או בין סעיפים 219 ו-220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018), אין זה המקרה המתאים לדון בכך, וניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא. משכך, דין טענות המערערים בנוגע לתוקף השעבודים להידחות.
באשר לטענת הנאמן בערעורו כי היה מקום לשלול את תוקפם של השעבודים גם מחמת כפייה – דינה של זו להידחות גם כן (וזאת מבלי להידרש לשאלה אם עמדה לנאמן זכות לערער על פסק הדין בנקודה זו, בהינתן שבית המשפט קיבל את טענתו כי יש לבטל את תוקפם של השעבודים). עילת הכפייה, המעוגנת בסעיף 17 לחוק החוזים, היא עילה צרה שפורשה, על דרך הכלל, כמתייחסת להפעלת אמצעי לחץ בלתי חוקיים או הפעלת לחץ כלכלי פסול (ראו, בין היתר, ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס' 15 והאסמכתאות שם (2.1.2011)). בית משפט קמא ניתח שורה של עדויות, לרבות דברים שהשמיע המשיב עצמו במסגרת ההליך, והגיע למסקנה כי המערערים לא הפעילו על המשיב לחץ העולה כדי כפייה. מדובר בקביעה עובדתית המושתתת על חומר הראיות, ולא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בה.