16. זאת ועוד, בית משפט זה הדגיש לא אחת כי הסכם ממון טומן בחובו חשש מובנה לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, ומשכך נקבע כי דרישת המחוקק שהסכם כזה יאושר על ידי בית המשפט כתנאי לתוקפו נועדה לוודא שבן הזוג שמוותר במסגרת ההסכם על זכויות המוענקות לו בהסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק עושה כן בהסכמה חופשית וללא השפעה בלתי הוגנת מצד בן הזוג השני. כך למשל נאמר באחד מפסקי הדין:
"את ההצדקה לקיומן של מגבלות אלה יש לגזור משילוב טיבו של ההסכם והיקפו, והדגש על הרכיב הראשון. רק כאשר ההסכם קובע הסדר שונה מעקרון השיתוף בזכויות בדרך איזונן, המגולם בחזקת השיתוף ובהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, או אז מובנה בו החשש לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, וכשבעקבות ההסכם תפחת מנת חלקו בזכויות בנכס שנרכש במאמץ משותף. טיבו המקפח של הסכם כזה הוא שמעורר חשש כי נפל פגם ברצונו של בן הזוג שקופח, והוא זה שמצדיק "ראיה" בדבר גמירות הדעת. ברוח זו אומר פרופ' רוזן-צבי כי: "דרישות הכתב, האישור והאימות אינן נושאות אופי פורמלי-צורני בלבד. אלה דרישות מהותיות, החיוניות למתן תוקף להסכם כאמור, באשר הסכם הממון יהיה בכתב והוא טעון אישור בית המשפט או בית הדין...דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני-זוג, היוצרת, לכאורה, חשש של השפעה בלתי הוגנת, ומהשפעתו הניכרת של הסכם ממון על מכלול רחב של יחסי המשפחה לגבי רוב האוכלוסיה בישראל" (א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 302). מדיניות חברתית ראויה היא שחייבה כי בטרם ייאות המשפט להכיר בכוחו של הסכם מקפח לחולל שינויים במערך זכויות בני הזוג, יוסר הספק בדבר רצונם האמיתי. הגבלת חופש הצורה – ובעיקר הגבלת חירות ההתקשרות – משמשת ערובה לכך שבן הזוג שזכויותיו קופחו, לכאורה, עמד על טיבו של ההסכם והשלכותיו" [השופט א' גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 592-591 (1996) (ההדגשות הוספו בחלקן – י.ד.)].
ובמקום אחר נאמר, כי יש לבחון הסכמי ממון, כמו גם הסכמים "רגילים" בין בני זוג, שמהם עולה ויתור של אחד מבני הזוג על זכויותיו, בזהירות ובהקפדה יתרה:
--- סוף עמוד 12 ---
"על זהירות והקפדה אלה בדבר הסקת מסקנות של ויתור מצד בן-זוג אחד לטובת בן הזוג האחר על זכות מזכויותיו הממוניות ניתן להסיק, על דרך ההיקש, גם ממדיניות המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג... כידוע, קובע חוק יחסי ממון בין בני-זוג הסדר איזון משאבים בין בני הזוג, שעיקרו הוא, שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של נכסי בני הזוג (כמפורט בחוק). הסכם בין בני-זוג, הבא לשנות [מחלוקה] משותפת זו הקבועה בחוק, צריך שייערך בכתב שיאושר על-ידי בית המשפט או על-ידי בית-דין דתי, לאחר שהוסברו לבני הזוג משמעותו של ההסכם ביניהם ותוצאותיו..." [השופט מ' אלון בע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 634-633 (1983)].