14. חוק יחסי ממון כולל שני הסדרים מרכזיים וחלופיים, בכל הנוגע לאיזון המשאבים והיחסים הממוניים בין בני הזוג. ההסדר הראשון מופיע בסעיפים 2-1 לחוק, תחת הכותרת "הסדר מוסכם", והוא עוסק במקרים בהם בני הזוג עורכים הסכם המסדיר את יחסי הממון ביניהם. ההסדר השני מופיע בסעיפים 10-3 לחוק, תחת הכותרת "הסדר איזון המשאבים", והוא עוסק במקרים שבהם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון – ואם עשו, כל עוד לא קבעו בהסכם אחרת – שאז רואים את בני הזוג כמסכימים להסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק יחסי ממון). ענייננו במקרה דנן בהסדר הראשון, ובעיקר בשאלת הדרישה המופיעה בסעיף 2 לחוק לאישורו של הסכם ממון על ידי בית המשפט או בית הדין הדתי.
15. סעיף 1 לחוק יחסי ממון מגדיר הסכם ממון כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם" וקובע כי הסכם כזה, לרבות שינוי של הסכם כזה, ייערך בכתב. סעיף 2(א) לחוק קובע כי "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג..., וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור", וסעיף 2(ב) לחוק מבהיר כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". במילים אחרות, חוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד – כתנאי לתקפו – בשתי דרישות ייחודיות, מעבר לדרישות "הרגילות" הקבועות בדיני החוזים הכלליים: דרישת צורה (הסכם בכתב) ודרישה לאישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי דרישות אלה נובעות מייחודו של הסכם זה, על רקע מערכת היחסים המורכבת ששוררת באופן טבעי בין בני זוג, ומהשלכותיו העתידיות הפוטנציאליות על הצדדים לו. כך למשל נאמר באחד המקרים:
"ייחודו של "הסכם ממון" בהשוואה להסכם רגיל בין בני-זוג הוא בכך, שקיומו של "הסכם ממון", שנערך בין בני-זוג, דוחה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים לפי פרק שני לחוק יחסי ממון על אותם בני-זוג" [הנשיא מ' שמגר בע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, קטין, פ"ד מב(3) 499, 506 (1988)].
ובמקום אחר נאמר:
--- סוף עמוד 11 ---
"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" [השופט ג' בך בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 428 (1982) (להלן: עניין מונק)].