[ראו גם: בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (24.12.2006) בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל].
17. נקודה נוספת שראוי להזכיר ולהבהיר הינה כי לא כל הסכם שנכרת בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים ושעוסק בענייניהם הממוניים הינו בהכרח הסכם ממון שדרוש אישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה הודגש כי לצורך המענה לשאלה האם הסכם שנכרת בין בני זוג הינו הסכם ממון אם לאו, יש לבחון את מטרתו של ההסכם – האם מדובר בהסכם צופה פני עתיד, שבמסגרתו מגדירים הצדדים את האופן שבו יבוצע איזון המשאבים ביניהם בעת פרידה או מוות, או שמא בהסכם שנעשה במסגרת "הרגילה" של החיים המשותפים, ללא הידרשות לשאלת איזון המשאבים בעת פרידה או מוות. כך למשל נאמר באחד המקרים:
"...אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם, וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני-הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד; זה גם מצדיק את הדרישה שבית-המשפט ייווכח לא רק שבני-הזוג עשו את ההסכם מרצון, אלא שעשו כן בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" [השופט ד' בכור בע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621, 624 (1978) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
ובמקום אחר נקבע:
"המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לא דווקא בנושא
--- סוף עמוד 13 ---
של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו" [השופטת מ' בן-פורת בע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט(3) 776, 782 (1985) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
18. מן האמור לעיל עולה כי אישור בית המשפט מהווה תנאי לתוקפו של הסכם ממון, וכי הסכם כזה שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף [ראו למשל: עניין נציה; עניין שי (שרעבי); פסק דינו של השופט מ' בייסקי בע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287 (1985)]. עם זאת, ראוי להעיר בנקודה זו, למען שלמות התמונה, כי בפסיקת בית משפט זה התעוררה במספר הזדמנויות השאלה – שאינה מתעוררת במקרה דנן – האם בנסיבות מסוימות תהיה הצדקה ליתן תוקף להסכם ממון שנכרת בין בני זוג על אף שלא הובא לאישורו של בית המשפט. שאלה זו התעוררה, למשל, במקרים שבהם ההסכם לא הובא לאישורו של בית המשפט במשך שנים רבות, אשר במהלכן פעלו בני הזוג על פי ההסכם. נקבע כי בן זוג שפעל בהתאם להסכם במשך פרק זמן ניכר וקיבל את מה שההסכם העניק לו, יהיה מנוע מלטעון בדיעבד שההסכם חסר תוקף מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט, ולחלופין כי העלאת טענה זו בדיעבד עשויה להיחשב כשימוש בזכות שלא בתום לב [ראו למשל: השופט ד' לוין בע"א 151/85 רודן נ' רודן, קטין באמצעות אמו, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985); השופט א' רובינשטיין בבע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] בפסקאות ט"ו-כ"א (27.4.2010)]. שאלה זו התעוררה באחד המקרים גם בהקשר של תחרות זכויות בין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, שהטיל עיקול על נכס מנכסיו של אחד מבני הזוג ושטען כי העיקול גובר על זכויותיו של בן הזוג מכוח הסכם ממון כיוון שזה לא אושר מבעוד מועד בבית המשפט [ראו: ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר [פורסם בנבו] (4.11.2012) בחוות הדעת השונות של השופטים נ' סולברג וד' ברק-ארז]. עם זאת, שאלה זו אינה מתעוררת, כאמור, במקרה דנן, ומשכך לא ארחיב מעבר לכך את הדיבור עליה.