על כן, וגם בהנחה כי ויקטור הפר את הסכם הקומבינציה שנותר בתוקף היה על יצחק להוכיח כי במועד כריתת הסכם הקומבינציה, צפה ויקטור או יכול היה לצפות כי תאושר תכנית בניה של 14 דירות על המקרקעין וכי על כן הפרת ההסכם על ידי ויקטור הסבה לו נזק העולה כדי ההפרש שבין התמורה שקיבל לבסוף עם חברת דגש אביב לעומת התמורה שיכול היה לקבל אילו קיים ויקטור את הסכם הקומבינציה בנסיבות אלו. בית המשפט קמא ניתח את הראיות שבאו בפניו ואת הוראות הסכם הקומבינציה והגיע, ובצדק, אל המסקנה כי במועד כריתת ההסכם היה ויקטור יכול לצפות לכל היותר קבלת היתר בניה ל-8 או ל-10 דירות. עוד קבע בית המשפט קמא כי זכויותיו של יצחק במקרקעין הושבחו כתוצאה מפעולותיו של ויקטור לשינוי ההוראות התכנוניות החלות על המקרקעין וכי יש להתחשב בהשבחה זו בעת שבוחנים את נזקיו הנטענים של יצחק וכלשונו:
"עקב פעולות שביצע ויקטור ועלויות שנשא בהן, אושרה לאחר כ-10 שנים תב"ע חדשה על פיה ניתן לבנות 14 דירות ופועל יוצא מכך יצחק קיבל 7 דירות בעסקת הקומבינציה שמומשה עם קבלן אחר [...] פעולות ההשבחה שביצע ויקטור הביאו לכך שיצחק קיבל 3 דירות נוספות [אם הצפי היה לבניית 8 דירות שמחציתן תימסר ליצחק] או 2 דירות נוספות [אם הצפי היה לבניית 10 דירות [...] שמחציתן תימסר ליצחק]. ב-96', מועד חתימת ההסכם המקורי, ויקטור יכול היה לצפות או שהיה עליו לצפות נזקים נטענים ביחס ל-4 דירות [אם יבנו 8 דירות [...]] או נזקים נטענים ביחס ל-5 דירות [אם ייבנו 10 דירות], ובוודאי שלא ניתן היה לצפות שתאושר בנייה של 14 דירות מתוכם יקבל יצחק 7 דירות" (ההדגשות במקור; שם, בפסקה 10).
בית המשפט קמא ערך שני תחשיבים, שהתבססו על נתונים שהציג יצחק לאומדן הנזק הצפוי הנטען על ידו – האחד התבסס על השוואת תנאי שני ההסכמים בחישוב לפי צפי בנייה של 8 דירות בעת כריתת הסכם הקומבינציה, והשני התבסס על צפי של 10 דירות. מהתחשיבים עלה כי סכום הנזק שנגרם ליצחק בגין ההבדלים בחלוקה בנטל תשלום המיסים במסגרת שני ההסכמים והפיגור במסירת הדירות אינו עולה על הרווח שצמח ליצחק בהינתן הדירות הנוספות שקיבל לידיו בסופו של יום.
על כן קבע בית המשפט קמא כי מכל מקום לא הוכח קיומו של נזק שעל ויקטור לפצות בגינו את יצחק.
יצחק טוען שקביעתו של בית המשפט קמא במישור צפיות הנזק שגויה, וכי כבר בעת כריתת הסכם הקומבינציה צפו הצדדים כי תתאפשר בניה של למעלה מ-10 דירות על המקרקעין. לשיטתו, מסקנה זו נלמדת מהוראת סעיף 4(ד) להסכם המורה כי ויקטור יגיש לאישור תכנית בניה שתכלול את "מכסימום הבניה האפשרית" ו"לפחות" בנין בן 10 דירות וכי "כל זכויות הבנייה שתאושרנה" יחולקו באופן שווה בין הצדדים. והא ראיה, נחמני אכן קידמו תכנית מפורטת להקמת 14 דירות והגישו בקשה להיתר בניה בהתאם לכך. יצחק מוסיף ומפנה בהקשר זה גם להסכם שומת מס השבח אשר קבע כי אם יחול שינוי בשטחי התמורה על פי תכנית מאושרת, תתוקן השומה בהתאם. טענה נוספת שמעלה יצחק נוגעת לאופן חישוב הנזק על ידי בית המשפט קמא. לטענתו, לא היה מקום לחשב את שווי השבחת זכויותיו במקרקעין על ידי ויקטור לפי שווי הדירות הנוספות שקיבל לידיו בסופו של דבר. הנתון הרלוונטי בהקשר זה, כך טוען יצחק, הוא הגידול ב"אפשרות ניצול החלקה" בעקבות אישור התכנית המפורטת וחישוב המבוסס על נתון זה מוביל לדבריו לתוצאה שונה המוכיחה כי נגרם לו נזק.