דעתי היא כדלהלן:
(א) אכן הרשויות השלטוניות, שאת סמכויותיהן פירטתי לעיל, היו מעורות עמוקות בתהליך הוויסות לשלביו השונים ולכל אורך הדרך. מעורבות זו נראית בעיניי בדיעבד שגויה, והשלכותיה על התוצאות ההרסניות והקשות בסופו של יום הן משמעותיות. ברור לי כי מעורבות זו ראוי היה לה שתשפיע במידה רבה יותר על מידת העונש ועל סוג העונש שהושת על המערערים, עד שמן הראוי הוא כי נקל בדינם. יתרה מזו, לדעתי, מעורבות זו במהותה ובמלוא משמעותה צריכה להשפיע גם על המסקנה הסופית לעניין הרשעתם של המערערים על-פי האישום הראשון, ואתייחס לכך בהרחבה בהמשך.
(ב) מעורבותן הלא רצויה של הרשויות בנושא הוויסות, ככל שהייתה שגויה ותמוהה וממש "מרימה גבה", לא הייתה לדעתי, שערורייתית, בלתי נסבלת וזועקת בחומרתה, אשר תצדיק קביעה כי בהעמדתם של המערערים לדין יש משום פגיעה כה מקוממת במי שהוכשל על-ידי אנשי הרשות, פגיעה אשר מעמידה לו הגנה מן הצדק בהיבט של השתק פלילי.
(ג) אכן הרשויות ככאלה כמעט שלא נתנו את הדין על מעורבותן המזיקה בנושא הוויסות, וכבר בטרם נפתח ההליך הופנתה האצבע המאשימה בהדגשה יתרה כנגד המערערים, או בתוארם במשפט ה"בנקאים". אולם הפרשה הונחה להכרעת בית-המשפט המקצועי, המיומן והבלתי תלוי כדי שהוא, במסגרת סמכויותיו על-פי סדרי הדין הנאותים המתקיימים במסגרתו, ידון ויכריע בסוגיות העובדתיות והמשפטיות שהובאו לפניו. אין ולא היה מקום לחשש של פגיעה בעקרונות הצדק בקיומם של דיון זה ושל ליבון הפרשה לעומקה, כפי שאכן הדבר נעשה ביסודיות רבה ובהגינות מרובה לפני הדרגה הראשונה. אין לראות עילה וטעם שלא להביא את הנושא להכרעתו של בית-המשפט לאחר שההעמדה לדין הייתה פועל יוצא של המלצות ועדת החקירה, חקירה יסודית של הסמכות החוקרת והכרעת בית-המשפט בעניין גנור [1] . על אחת כמה וכמה
--- סוף עמוד 382 ---
= 380 =
כאשר ועדת החקירה וגם בית-משפט זה בעניין גנור [1] לא ראו לקבוע מה עבירה עברו המערערים, אם בכלל, אלא סברו כי מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת הרקע העובדתי הכללי שהתלבן עד אז במסגרות המקדמיות, ראוי שעניין זה יידון ויוכרע לגופו לפני בית-משפט. על-כן, לדעתי, לא עומדת למערערים הגנה מן הצדק כנגד עצם העמדתם לדין פלילי, מההיבט של עינוי הדין או של חוסר האפשרות להעניק לנאשמים הליך משפטי ראוי והוגן.
(ד) המערערים, כמסתבר, לא יצאו נקיים מדיוני ועדת החקירה. נהפוך הוא, הומלץ לנקוט כנגדם בסנקציות ציבוריות ואזרחיות חריפות ביותר, והמלצות אלו יושמו הלכה למעשה. אולם גם בתום דיני ועדת החקירה נשארה שאלת אחריותם של המערערים בהקשר לפעולות ויסות המניות מהבחינה הפלילית כמצריכה עיון ובירור במסגרות אכיפת הדין האחרות. הסנקציות האמורות אינן באות במקום סנקציות ראויות בתחום הליך פלילי ואינן מונעות מראש, על-פי דין, נקיטת הליכים פליליים העשויים להביא לכדי תוספת ענישה מתבקשת על-פי המסקנות בהליך הפלילי. בהחלט צריכה להיות השפעת גומלין בין הסנקציות השונות, וצריך שייעשה האיזון הדרוש במסגרת גזר הדין לאחר הרשעה, ככל שתהיה. אולם בנסיבות המקרה דנן, אין לומר שהמערערים הועמדו לפני "סיכון כפול" וכי משום כך עומדת להם ההגנה מן הצדק מזווית ראייה זו. עצם הדיון בוועדת החקירה, מסקנותיה, המלצותיה ויישומן בפועל אינם שוללים על-פי דין את האפשרות להוסיף ולהעמיד את המערערים לדין פלילי מהטעם האמור.