אמור מעתה שדין הטענות המקדמיות להידחות ויש לקבוע כי הגשת כתב האישום כנגד המערערים וקיום ההליך הפלילי כנגדם היו כדין. על-כן נדרשים אנו לדון לגופם של דברים ולהכריע עניינית אם אמנם הרשעת המערערים, על-פי מה שנקבע בהכרעת הדין, בכל האישומים שיוחסו להם או בחלקם בדין יסודה, ואם העונשים שהושתו על המערערים הם העונשים הראויים בנסיבות המקרה.
מבוא לאישום הראשון
190. גם לגופם של דברים שמענו טענות נכבדות מפי סניגוריהם של המערערים ומפי הפרקליטים המייצגים את המשיבה, ונדון בטענות אלה אחת לאחת לפי סדר האישומים ובקשר לכל אחד מהמערערים בנפרד, ככל שהדבר נדרש. האישום העיקרי, שהוא בעל המשמעות הרחבה ביותר לענייננו, הוא האישום הראשון, ובו יתמקד עיקרו של הדיון. אמנם כן, יש השפעת גומלין בין האמור והנטען לגבי האישום הראשון ובין האמור והנטען לגבי האישום השני והאישום השלישי, אולם אין להתייחס אל שלושת האישומים כאל חטיבה אחת, כאל שלמות שאינה ניתנת להפרדה. ניסוח כתב האישום וחלוקתו לפרקים ולאישומים נפרדים מלמד מתוכו ועל פניו, כי כל אישום ואישום עומד לפני עצמו ויכול להתקיים גם ללא צמידות למשנהו. יכול שמערער זה או אחר יימצא זכאי על-פי האישום הראשון, ובכל זאת אשם לפי האישום השני או השלישי, ואין בכך כל סתירה פנימית, והדברים יתבררו בהמשך.
--- סוף עמוד 383 ---
= 381 =
במהלך הטיעון לפנינו ראו באי-כוח בעלי הדין להדגיש את הקשר שבין האישומים השונים ואת ההשלכות של המעשים המיוחסים למערערים באישום השני והשלישי על גיבוש המסקנה הנדרשת לעניין האישום הראשון, וכן במהופך. ניתן להבן הדגשה כזו במסגרת הטיעון הכללי, שהרי מדובר בפרשה מורכבת שפנים רבות לה ושחוט שני עובר ביניהם, אך עדיין כל פן עומד לפני עצמו וצריך לבחון אותו לעצמו ולקבוע עמדה לגביו בנפרד, והדבר ניתן להיעשות.
בעת ההתייחסות לאישום הראשון על מרכיביו המשפטיים והעובדתיים, אפשר גם אפשר שתהיה התייחסות גם לעובדות המפורטות באישומים האחרים לשם ראיית התמונה הכוללת במלוא עומקה, אולם ההכרעה לגבי ההרשעה באישום הראשון צריכה ליפול על-פי מהות העבירה המיוחסת למערערים באישום זה ועל-פי תשתית הרקע הנכונה והמלאה המצויה לפנינו, המלמדת על המצב העובדתי המוכח לעניין כל אחד מהיסודות המגבשים את העבירה המוגדרת בסעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות.
191. עד שאני בא להידרש למהות האישום הנ"ל, נראה לי לראוי להדגיש במה לא הואשמו המערערים על-פי אישום זה. המערערים לא הואשמו בכך שבעצם ההחלטה לווסת את המניות הבנקאיות מעיקרה או שבדרך שוויסות זה נעשה במרוצת השנים הם חטאו במעשה מירמה ובטיפוח ושיווק "מצגי שווא" לציבור הרחב. סוגיה זו או אפשרות כזו אפשר שנדונו לפני ועדת החקירה ועמדה ברקע למסקנותיה והמלצותיה, אולם היא לא הועמדה לדיון לפני הדרגה הראשונה בהליך הפלילי הנ"ל. טענת המירמה היא בבסיס האישום השני, ובמידה מסוימת גם האישום השלישי, ושני אלה כאמור עומדים בפני עצמם. יתרה מזו, מצגי השווא המיוחסים למערערים בהקשר לאישום השני מתמקדים במה שהוצג לציבור המשקיעים, אם במישרין ואם על דרך "חלחול", בחודשיים האחרונים שלפני המשבר, דהיינו בחודשים ספטמבר ותחילת אוקטובר 1983. אין כתב האישום מייחס למערערים מעשה מירמה בגין יצירת מניה מווסתת שלכאורה איננה עונה על המשמעות האמיתית המשפטית של המושג מניה; בגין שיווק נייר ערך שבמהותו הוא אמור להיות מניה ושבתכונותיו הוא למעשה מתיימר להיות מעין איגרת חוב. באלה לא נדרשנו לדון ולכך נתבקשנו שלא להתייחס, שהרי עצם מעשה ויסות המניות הבנקאיות לא הועמד לדין לפני הדרגה הראשונה וממילא גם לא לפנינו. כתב האישום על פניו, יוצא לכאורה מתוך הנחה שעד לתחילת שנת 1980 אין מקום להעלות הרהור על עצם מעשה הוויסות, ואין מייחסים למערערים מעשה בלתי חוקי בקיום תהליך ויסות המניות עד שנתגבשה המודעות לאי-חוקיות המעשה במובנו של סעיף 14ב לפקודת הבנקאות.