הפרקליטה המלומדת מבססת את גירסתה לעניין פירוש הסעיף הנ"ל לא רק על לשון החוק, אלא גם מתוך ראיית התכלית שבמעשה החקיקה הספציפי הזה. מהדיון בוועדת הכספים, שאליו התייחסתי לעיל, מבקשת הפרקליטה ללמוד כי מה שהטריד את המחוקק ומה שהביא אותו לחקיקת הסעיף האמור הוא הצורך להבטיח את אמינות הבנקים בעיני הציבור בשל השירות הציבורי הניתן על-ידי הבנקים והשפעתם על משק המדינה. כדי שאמון זה מצד הציבור יינתן, יש להקפיד על כך שהניהול יהיה ראוי ושייאסר כל מעשה בעסקי הבנק הטומן בחובו השלכות על יכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו שלו. כך עולה, לדבריה, מדבר יושב-ראש ועדת הכספים כאשר דנו בתיקון סעיף 424 לחוק העונשין, שהוא כאמור, מקביל לסעיף 14ב, וכך מבקשת היא להסיק מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 14ב. על-כן, עניין לנו בהתנהגות מודעת של המנהלים בעסקי הבנק, ובמניעת ניהול לא לגיטימי שטומן בחובו זרע פורענות.
בכך מבקשת הפרקליטה להגיב על טענות הסניגוריה בשניים:
(א) שמדובר בעבירה התנהגותית, ולא תוצאתית;
(ב) שבהגדרת המעשים שהסעיפים דנים בהם כעבירה מונעים קרימינליזציה של חיי המסחר ולא עושים קרימינליזציה של העשייה העסקית.
--- סוף עמוד 397 ---
= 395 =
עוד טוענת הפרקליטה, כי גם אם נאמר שמדובר בעבירת תוצאה או תוצאה מסתברת, הרי גם אז אין כוונת המחוקק בענייננו לתוצאה מוחלטת של חדלות פירעון של הבנק, אלא הכוונה היא גם לאפשרות של תוצאה בפועל שמשמעה הפחתה ביכולת הכלכלית של התאגד, דהיינו אתמול ערכו היה בשיעור פלוני ואילו היום ערכו הכלכלי של התאגיד נפל לכדי שיעור פלמוני. מרחיקה הפרקליטה לכת בטענתה, שכן לסברתה, לא זו בלבד שהתביעה הוכיחה במקרה דנן תוצאה בפועל במובן הנ"ל, אלא ממכלול העובדות שהוכחו ניתן לומר שהתוצאה הייתה מתממשת בפועל, אלמלא התערבות השלטונות וההסדר שנעשה ואשר בו נטלה על עצמה המדינה אחריות כספית וכלכלית כבדה ביותר כלפי ציבור המשקיעים.
הסניגוריה ראתה לתלות את טיעוניה, כי מדובר בענייננו בעבירת תוצאה, באילן הגבוה, החשוב והאיתן, שהוא המלומד פרופסור פלר, אשר במחקריו עומד על ההבחנה שבין עבירת תוצאה לבין עבירת התנהגות. הפרקליטה המלומדת סבורה כי גישתו של פרופסור פלר היא אנליטית מאוד, ויש בה הסבר מלומד של האבחנות בין סוגי עבירות. כפי שהיא מבינה את התיזות של הפרופסור המלומד, כל עבירה פלילית מגלמת בתוכה ערך חברתי מוגן, שביצוע העבירה פוגע בו. ההבחנה בין סוגי העבירות איננה מתייחסת להיבט הזה של העבירה, דהיינו – טיבו של הערך המוגן. הסיווג לעבירות מסוגים שונים (תוצאה והתנהגות) מתבטא בהבדל בין עבירה המכילה בתוכה אובייקט פיזי-מוחשי, שמגלם באופן קונקרטי את הערך המוגן על-ידי הבירה, לבין עבירה שאיננה מכילה אובייקט מוחשי-פיזי, שזו עבירת התנהגות. כפי שהפרקליטה מבינה את הדברים, עבירה תוצאתית מחייבת הוכחה של זיקה סיבתית של הנזק שנגרם בפועל לרכיב ההתנהגותי של העבירה, והוא הדין בעבירה שבמהותה היא באותה רמה, דהיינו – עבירה של העמדה בסכנה, שאז יש להוכיח באופן כמותי-מסתבר את דרגת האפשרות המופשטת של קרות הנזק שהיה עלול להיגרם על-ידי אותה התנהגות. עבירת התנהגות, מאידך גיסא, איננה מדברת על קשר סיבתי. היא איננה קושרת בין תוצאה שאירעה בפועל לבין התנהגות, אלא כל כולה באה לתאר התנהגות אסורה שיש לה לפעמים גם איפיונים מיוחדים, כמו העבירה דנן שהאיפיון שלה הוא בכך שמעצם טיבה חורגת מהניהול העסקי הלגיטימי של הבנק וטומנת בחובה את זרע הפורענות ואת הפגיעה בכוח ביכולת הבנק לעמוד בהתחייבויותיו.