בסעיף 14ב וסעיף 424 מצויים אנו בשלב שבו כבר הייתה פגיעה (על היקפה של אותה פגיעה, אם בכוח אם בפועל, כבר עמדנו ונעמוד). בסעיף 424א עדיין לא הייתה פגיעה; הייתה התנהגות הקשורה במסירה או באי-מסירה של מידע, התנהגות אשר עלולה לגרום לפגיעה. השוני בין שני המצבים הוא אפוא ברור ובולט.
206. טענה מרכזית מאוד של הסניגוריה, בשאלה מדוע יש לפרש את הסעיפים הנ"ל כעבירות תוצאתיות, היא ששיטת משפטנו אינה צריכה לסבול, וודאי לא לעודד, קרימינליזציה של התנהגות המצויה בתחומי המשפט האזרחי. הנושא שאנו עוסקים בו הוא בתחום הפעילות העסקית של תאגידים באחריות המנהלים לניהולם של תאגידים אלה – הצריכים במסגרת מילוי תפקידם לקידום ענייני התאגיד לקבל לא אחת החלטות קשות שיש בהן סיכוי, אך גם סיכון. לפיכך, אין למדוד את ההצלחה או את הכישלון באמצעות כלים היפים לתחום המשפט הפלילי, אלא על-פי הכללים והכלים המשמשים אותנו בבחינת שיקול הדעת העסקי בחיי הכלכלה המורכבים והסבוכים של ימינו.
בעיקרון, יש טעם בדברים, והלוואי שניתן היה להגן על ציבור בעלי המניות או בעלי הזכויות בתאגידים או, ככל שהמדובר בבנקים, על ציבור המשקיעים והלקוחות, באמצעי הבקרה, הפיקוח, ההתראה והטלת האחריות האישית היפים במסגרת הדין האזרחי גרידא. המציאות וההיסטוריה החקיקתית הביאו את המחוקק לכלל מסקנה שבמצבים מסוימים, לאור לקחי העבר, לא ניתן להסתפק בכך.
--- סוף עמוד 399 ---
207. היו ימים שדירקטורים בתאגידים ומנהלי תאגידים ראו עצמם משוחררים מכל חשש של סנקציות כנגדם אם ייכשלו במילוי תפקידם, אפילו יסבו נזק לאחרים. היו שסברו כי זו דרכו של עולם: בכל עסק יש סיכוי ויש סיכון ויש מי שמופקד על קבלת ההחלטות, וכפי שאמירה מסוימת, שאינה מקובלת עליי, גורסת: "מי שלא עושה – לא שוגה". לפי תפיסה זו, שאבד עליה כלח, תאגיד שהצליח – ההצלחה היא של המנהל, תאגיד שנכשל – הכישלון הוא של התאגיד. מנהל שנכשל – הכישלון הוא של המנהל ולא של הדירקטוריון, הייתה הצלחה – יכולים חברי הדירקטוריון לטפוח על שכמם בגאווה כי תרמו להישג. כל אלה הן תפיסות עולם שאין להן מקום בחיים המודרניים. חובה הייתה על המחוקק לעוקרן מנוהגי הציבור ולקבוע בחוק כללי התנהגות שישליטו סדרי מינהל תקינים תאגידים וידגישו את מידת האחריות המוטלת על אלה שמנהיגים את התאגידים ובהחלטותיהם קובעים מצבים וגורלם של אחרים – לטוב ולרע. הכללים שבחוק נועדו לקבוע את הדרך בה ילכו. הסנקציה הקבועה בחוק, בין שהיא באה לכלל ביטוי באמצעים מינהליים או בכלים של המשפט האזרחי ובין שהיא באה לכלל ביטוי בכלים שמתחום המשפט הפלילי, נועדה ליתן תוקף ולהדגיש את מידת האחריות הנדרשת מהם בקבלת החלטות שיש בהן פוטנציאל של פגיעה בציבור, ומדגישה את מידת האמון הניתנת במנהלים והציפייה שיעמדו במבחן האמינות ואת מידת הזהירות והאחריות שהחוק מטיל עליהם. נורמות ההתנהגות הקבועות בחוק והמלוות בסנקציות אפשריות אינן מייחלות לכישלון המנהלים כדי שהסנקציות תמומשנה. עיקרן בחינוך הציבור, נציגיו, פרנסיו וכלכלניו, העושים מעשה בתחום שהחוק קבע לגביו כללי התנהגות ראויה ועל-פי דין, כדי שתתגשם התכלית החקיקתית שבאה לשרת את טובת הציבור.