כאמור, דעתי היא כי נוצר נתק וכי כתוצאה ממנו היו הבנקים מפסידים סכומי כסף כבדים וניכרים מאוד, אך היו גם ראיות לגבי הבנקים, לפחות אלה שעניין מנהליהם עומד
--- סוף עמוד 423 ---
= 420 =
לדיון לפנינו, כי מצבם הפינאנסי ומצב נכסיהם היו איתנים, והם יכלו לכאורה לספוג את ההפסדים הצפויים. עניין זה לא התברר במידה הדרושה בהליך פלילי.
אכן, השופטת המלומדת תיארה מצב של מחויבות כלכלית של הבנקים בשל המצגים לציבור, ומתוך כך הגיעה, כמתואר לעיל, לכלל ראיית תהליך התדרדרות שהיה מביא לאובדן אמון בבנקים ולריצה על הבנקים. כפי שאני מבין את הראיות מזמן אמת, כפי שלמדתי אותן ועמדתי עליהן, אין בסיס ראייתי מספיק שאמנם כך היו מתגלגלים הדברים, זאת ללא כל קשר לקביעתי בדבר מחויבות הרשויות כלפי הבנקים. לפיכך, גם מהטעמים הללו נראה לי שהיה מקום לזכות את המערערים מהרשעתם בעבירה שבאישום הראשון.
האישום השני פרטי האישום ומהותם
238. המערערים ארנסט יפת ומרדכי איינהורן, שהיו המנהלים הבכירים בבנק לאומי לישראל בתקופה הרלוואנטית לענייננו, והמערערים רפאל רקנאטי, אלי כהן ואודי רקנאטי, שנמנו בתקופה האמורה עם מנהליו הבכירים של בנק דיסקונט (רפאל רקנאטי ואלי כהן שימשו גם כמנהלי חברת האחזקות של אי.די.בי.) וכן המערער אהרון מאיר, שהיה המנהל הבכיר של בנק המזרחי באותה תקופה – אלה הואשמו במסגרת האישום השני בביצוע העבירות הבאות כפי שהן מפורטות בהכרעת הדין, לאמור:
"א. קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עבירה זו מיוחסת לנאשמים (לפנינו המערערים – ד' ל') המואשמים באישום זה רק לגבי התקופה שבין ספטמבר 1983 ועד המשב. בהקשר זה נטען כי הנאשמים קיבלו את התמורה בגין מכירת מניותיהם ממלאי הויסות וכן טובת הנאה המתבטאת בהקלת נטל רכישת המניות מעל הבנקים והעברת הסיכונים שבהחזקתן לציבור המשקיעים, וזאת על בסיס המצג שהנאשמים ידעו שאינו אמת או שלא האמינו באמיתותו לפיו הויסות ימשך.
ב. תרמית בקשר לניירות-ערך – עבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות-ערך, תשכ"ח-1968. עבירה זו מיוחסת לנאשמים לגבי תקופה המועמדת לצורך האישום השני על ראשית 1982 ועד למשבר. נטען כי בתקופה זו הנאשמים הניעו או ניסו להניע את הלקוחות לרכוש ניירות ערך באימרה, הבטחה או תחזית שידעו או שהיה עליהם לדעת שהן כוזבות או מטעות ובהעלמת עובדות מהותיות.
ג. הטעית לקוח – עבירה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"ה-1981 יחד עם הסעיפים 10, 11 לאותו חוק. התקופה לגביה מיוחסת אחריות לענין סעיף זה זהה לתקופה לגביה מיוחסת אחרות בגין תרמית בניירות ערך, וכאן נטען כי הנאשמים עשו במעשים ובמחדלים בכתב,