--- סוף עמוד 469 ---
= 469 =
הביצוע – כל אלה באים בחשבון כגורמים מקלים לעניין העונש, אך לא כשיקולים המעניקים פטור מאחריות פלילית.
הכלל הוא כי "אדם בעוונו יישפט". המערערים הם שיזמו את הוויסות; ומשעמדו, ממועד מסוים, על משמעותו ועל השלכותיו הפסולות, הייתה זו חובתם "לצאת" ממנו.
העובדה שרשויות המדינה המופקדות על הנושא גילו "אוזלת יד", "חוסר אונים" ו"אובדן עשתונות" – והמתינו לנס משמים במקום לעשות מעשה שמחובתם היה לעשותו – אינה מצדיקה מתן פטור לאחראים להמשך קיומו של הוויסות בידיעת תוצאותיו.
5. גזר הדין: הערות
כפי שכבר נאמר, בנסיבות המקרה שלפנינו, מקומה של "מעורבות הרשות", במקרה דנן, הינו במסגרת השיקולים שיש ליתן עליהם את הדעת בבואנו לגזור את דינם של המערערים. מרגע שהמערערים עמדו על התוצאות הרות האסון הכרוכות בהכרח בהמשך פעילות הוויסות של המניות הבנקאיות, הם שיתפו במידע זה את כל רשויות השלטון הנוגעות בדבר. המשך הוויסות – לרבות המשך הנפקת מניות בנקאיות "מווסתות" – ממועד זה ואילך, נעשה "על דעת" הרשויות האמורות וב"חסותן". הרשויות, כך נראה, נרתעו מלנקוט צעדים קיצוניים של הפסקת הוויסות לאלתר והקדישו את עיקר מאמציהן בחיפוש דרכים "להקטנת הנזק", בעומדן חסרות אונים וחסרות מעש כנגד המשך תנופת הוויסות. בכך הפכו הרשויות את עצמן ל"שותפות" לאחריות להמשכה של פעילות הוויסות ולתוצאות הקשות שנגרמו עם הפסקתו.
מן החומר שנפרס לפנינו מסתבר כי הרשויות לא נקטו כל פעולה לפירוק "פצצת" הוויסות ולמניעת הפצה נוספת של מניות "מווסתות"; והלכה למעשה, שותקו הרשויות מאימת האסון המתקרב ובא ולא נעשה מצדן דבר ממשי כלשהו – פרט לדיונים עקרים – עד שכלו כל הקצים, ביום 6.10.83. מבין השיטין חזרה ונשנתה הטענה, כי הבנקים היו "חזקים" מן הרשויות השלטוניות שנועדו לפקח על פעילותם; כי למעשה המדינה הייתה זקוקה לבנקים יותר מאשר האחרונים נזקקו למדינה; וכי במידה לא מבוטלת, הייתה המדינה "תלויה" בבנקאים. טענות מסוג זה הן "בלתי נסבלות" ומוטב היה להן אלמלא נשמעו; ומשנשמעו – אין בהן אלא "הודאה" של הרשויות בדבר אי-מילוי חובתן. כאמור, ה"מחדל" של רשויות השלטון אינו מגיע כדי אותה "התנהגות נלוזה", שבכוחה לפטור את המערערים מן האחריות לפעילות הוויסות בתקופה נושא כתב האישום. ברם, בבואנו לדון בעונש הראוי למערערים, אין בעובדה שהרשויות לא נמצאו "שותפים לעבירה", כדי לפטור אותן גם מן "השותפות עונש", מכוח היותן "שושבינים" של האסון. "שותפות" זו חייבת לבוא לכלל ביטוי – מודגש – במידת העונש שעל המערערים לשאת בו; ובהקשר זה יש לראות את הרשויות כניצבות יחד עם המערערים על ספסל הנאשמים.