--- סוף עמוד 479 ---
= 479 =
בע"פ 5734/91, 276/92, 317, 318 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ ואח'; רובינשטיין ואח' נ' מדינת ישראל [74], נדונו עבירות על חוק ניירות ערך, ביניהן פירסום פרט מטעה בתשקיף, ביודעין. אמרתי שם, בעמ' 16:
"עבירה זו נמנית על אלה הדורשות יסוד נפשי של מחשבה פלילית כדי לקיימה, הרצון להביא להשלמתה של העבירה אינו חלק מאותה מחשבה פלילית הדרושה לקיום העבירה. די במודעות לקיומם של רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה.
...תנאי הידיעה מקביל למודעות. אין בהכללת המילה 'ביודעין' בסעיף 53(א)(1) לחוק כדי להוסיף גוון מחמיר למחשבה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה 'שהרי שניהם באים ליתן לאותו ביטוי פרטי של היחס הנפשי במישור ההכרתי כלפי רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה...'".
סעיף 14ב(א) – עבירת מודעות
17. נוסח הסעיף ורכיבי העבירה שבו מגלמים – על-פי מילות הסעיף – עבירת מודעות ולא עבירת כוונה. אין עניינו של הסעיף בכוונה לגרום לתוצאה או בכוונה לרמות. די במודעות ליסודות העובדיים ובמצב נפשי של פזיזות, אדישות לתוצאות או אפילו תקווה שהאירוע האסור לא יתרחש. זוהי התנהגות שיש בה איכות המשליכה על יכולת העמידה של הבנק בהתחייבויותיו לעומת התנהגות "לא תקינה" בלבד, שהיא התנהגות שעוצמת הפגיעה בה, כנסיבה אובייקטיבית, פחותה. על-פי תכליתו של הסעיף, מיועד הוא למנוע התנהגות פסולה, שהיא הליכה בדרך של יצירת סיכון, על-ידי עשייה בדרך הפוגעת ביכולת. אין מדובר בהתנהגות שיש בה גרימת תוצאה בפועל, שאז טבעי היה להשתמש במילים: "גרם במעשיו לחדלות פירעון או לאי-יכולת.
".. או במילים בעלות משמעות דומה. מדובר בהליכה בדרך מסוכנת החובקת פוטנציאל של אי-יכולת הבנק לעמוד בהתחייבויותיו. ההתבטאות "עשה בעסקי הבנק בדרך שפגעה ביכלתו..." (ההדגשה שלי – ט' ש' כ'), היא נסיבה המתארת את ההתנהגות בעלת המאפיין המסכן את הבנק. בחירת המחוקק בניסוח כאמור אינה עולה בקנה אחד עם דרישת כוונה לגרימת התוצאה ועם יצירת משוואה שלפיה אי-יכולת לקיים את ההתחייבויות שווה לחדלות פירעון. העבירה איננה נוקטת לשון "גרימה", שהיא ביטוי אופייני לזיקה בין רכיב ההתנהגות לבין התוצאה האפשרית.
לפיכך, דוחה אני על הסף את הטענה שלפיה היסוד הנפשי של עבירה הוא כוונת מירמה כלפי התאגיד או שדרושה הוכחת כוונה להתרחשות התוצאה האסורה. פרשנות כזו נוגדת את לשון הסעיף, את תכליתו, את הנורמה שהוא בא לשרש ואת הפעילות שהוא מיועד למנוע. אילו בעבירת כוונה עסקינן, לא היה נחוץ להוסיף כזו לפקודה, שכן מצוידים אנו בהוראות דברי חקיקה למכביר המאפשרות העמדה לדין, בנסיבות כבענייננו, בגין מעשים שיש עמם כוונת מירמה ושבהן הכוונה נמנית עם מרכיבי העבירה. פרשנות כזו גם עומדת בסתירה לפירוש הדיבור "ביודעין" בפסיקת בית-משפט זה, שהוזכרה לעיל. הוראה ובה דרישת כוונת מירמה ניתן למצוא בסעיף ,.18 U.S.C (PARA 656 (1982, הידוע