מי שעושה מעשי מירמה כלפי משקיעים בהיקף עצום כזה, מעשים שהתבטאו בהצגה כוזבת של מהות המניה הבנקאית, טיבה והכדאיות שברכישתה, עושה בעסקי הבנק בדרך הפוגעת ביכולתו לעמוד בהתחייבויותיו. מי שעושה רישומים כוזבים ספריו, במודע ובמתכוון כדי להעלים מעיני הציבור והרשויות את חוליי מדיניות הוויסות, את הסיכונים שהיא טומנת בחובה ואת ההפסדים הצפויים בהתמשכותה ובעת הפסקתה, עושה בעסקי הבנק בדרך הפוגעת ביכולתו לעמוד בהתחייבויותיו.
--- סוף עמוד 485 ---
= 485 =
התנהגות הבנקאים – הפוטנציאל הנזקי
28. בשלב זה מוצאת אני לסכם את התנהגותם של המערערים ואת פוטנציאל הנזק שיצרו, ומהם מתבקשת המסקנה כי נעברה על-ידיהם העבירה לפי סעיף 14ב(א):
המערערים נקטו במשך שנים ארוכות שיטת ויסות מניותיהם. הצורך בכך נבע משיעורי אינפלציה מאמירים, רווחיות מדשדשת, נטל מס כבד, שחיקת הון עצמי, צורך בהצגת הלימות הון נאותה והצורך להתחרות בהצלחה עם הממשלה בגיוס הון מן הציבור.
מדיניות הוויסות שהניבה תשואות ריאליות חיוביות מתמשכות יושמה בשני אופנים:
הראשון, התערבות במכאניזם של ביקוש מרצון והיצע מרצון למניותיהם (על-ידי מתן הוראות קנייה ומכירה בשוק המשני) תוך הזרמת ביקושים בדרך שיצרה עודפי ביקוש למניותיהם. השני, באמצעות שימוש מתוחכם ואגריסיבי במנגנון המשומן של ייעוץ השקעות ושיווק מניותיהם, בכל סניפיהם. באמצעות מנגנון זה שווקו המניות הבנקאיות כמכשיר פינאנסי המתאפיין ברמת נזילות גבוהה ובשואה חיובית ממתמשכת (בגין אלה הורשעו המערערים כאמור). בציבור המשקיעים ננטעה התחושה שמדיניות התשואה החיובית (המתמשכת) תימשך לאורך זמן. בדרכים אלו יצרו המערערים עודפי ביקוש למניותיהם והבטיחו תשואה ריאלית חיובית למניותיהם. כתוצאה מהוויסות נוצר והתרחב הנתק בין ערכן הריאלי של המניות לבין ערך השוק שלהן. יכולתם הכלכלית המוגבלת של המערערים לא איפשרה להם להמשיך ולתמוך לעולמי עד במדיניות התשואה החיובית כפועל יוצא מהצורך להבטיח תשואות חיוביות מתמשכות. כך נאלצו הם לקלוט, במימון עצמי, עודפי היצע, כל אימת שהם הופיעו בשוק המשני. פעולת קליטה זו חייבה הקצאת משאבים מרובים לכך, ברם הונם הנזיל של המערערים היה ועודנו, כמובן, מוגבל, וקליטת ההיצעים אף הקטינה אותו. בשלב מסוים נעשו הבנקאים מודעים לכל אלה, וברי היה להם שהתרחיש, שלפיו לא יהיה באפשרות המערערים לקלוט, במימון עצמי, את עודפי ההיצע, היה תרחיש צפוי וטמן פוטנציאל עצמי של פגיעה ונזק. בזמן אמת הייתה קיימת הסתברות אובייקטיבית בדרגת ודאות קרובה כי עם ההגעה לנקודת הזמן שבה לא יוכלו המערערים להמשיך ולתמוך במניותיהם (ובהיעדר סיוע ממשלתי), היו מניותיהם קורסות. קריסה זו הייתה יוצרת משבר חמור במערכת הבנקאות, שתוצאתו המיידית הינה איבוד אמון הציבור במערכת הבנקאות ובראשיה. האמונה שניטעה על-ידי המערערים בציבור המשקיעים, כי "לעולם חוסן" וכי ההשקעה במניותיהם הינה השקעה סולידית, הייתה מתנפצת לרסיסים ופוגעת קשה באמון הציבור בבנקים ובמניותיהם. אף-על-פי-כן המשיכו הם בוויסות.