162. מכאן שלא היה מקום לנוכח פסק הבורר לשוב ולדרוש דמי זיכיון בהעדר רשת, ללא הסכמת התובעת, או שינוי קביעת הבורר בעניין זה. לחלופין, לנוכח מחדלה של הנתבעת לבקש, ולו כסעד חלופי, את ביטול ההסכם, היה על הנתבעת לנהוג בזהירות ותחת להודיע על ביטול ההסכם, לבקש תחילה מבימ"ש צו המורה לתובעת לשלם דמי זיכיון בגין התקופה שלאחר הגשת התובענה, או לבקש צו המורה כי ההסכם בוטל עקב אי תשלום דמי זיכיון.
163. תחת זו, הנתבעת עשתה דין לעצמה וביטלה ההסכם על יסוד קביעתה כי אין ללמוד מפסק הבורר שהיא לא זכאית לדמי זיכיון לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונה וקביעה זו, כך אני קובע, הייתה מוטעית ולכן הביטול היה שלא כדין.
164. הנתבעים העלו טענות נוספות כדי לתרץ ביטול ההסכם, כגון התנהלות לא ראויה של התובעת כלפי הקניון, אולם, מי מטענות אלה, שנטענו על דרך העלאת השערה, לא הוכחו לפניי ולכן נדחות.
165. אשר על כן, קובע כי ההסכם בוטל שלא כדין ע"י הנתבעת.
האם הנתבעת התחייבה להעמיד לתובעת זכות שכירות לעשר שנים ?
166. התובעת טענה כי הנתבע הבהיר כי יש בידיו הסכם שכירות ארוך טווח מול קניון מודיעין, המאפשר לו ליתן זכות שימוש לזכיין מטעמו, לפרק זמן של 10 שנים לפחות, כך שניתן יהיה להתקשר בהסכם זיכיון לפרק זמן ארוך של לפחות 10 שנים ולאחרי כן להאריך את התקופה, אם כך תרצה התובעת.
167. התובעת הוסיפה וטענה כי הייתה מעוניינת בעסקה ארוכת טווח כך שפרק הזמן של 10 שנים התאים עבורה, אך לתובעת, או בעליה, לא היה כל ידע או ניסיון בהפעלת עסק של ניהול מסעדה/דוכן או הכנה וממכר של סושי ומזון אסיאתי, והם למעשה היו טירונים גמורים בתחום אשר דורש מומחיות וניסיון, ובעצמם לא היו יכולים אן מסוגלים לנהל עסק.
168. התובעת טענה כי במהלך הבוררות, משלא ניתנה הסכמתה לשלם לנתבעת דמי זיכיון, פנה ב"כ הנתבעים בכתב לב"כ התובעת במכתב שנשלח במייל המפרט, לגישת הנתבעת, מה היה בפגישה. ממכתב זה למדה התובעת כי "הסכם השכירות שבין הנתבעת לקניון הוא לתקופה, או לתקופות קצובות, הניתנות להארכה על ידי הנתבעת, כי מועד סיום הסכם השכירות הינו 30.8.15 וכי אם אין בכוונת התובעת להיכנע ולהתחיל לשלם לה מדי חודש בחודשו את "התמלוגים", אין היא מתכוונת להאריך את תקופת השכירות עוד !!"
169. לטענת התובעת, בשלב זה, באה דרישה מצד הקניון, כי הואיל ואין בדעת השוכר (הנתבעת) להאריך את חוזה השכירות עמו, אזי על הזכיין מטעמו (התובעת) לפנות את המושכר. התובעת עשתה מאמצים להקטין את נזקיה בדרך של התקשרות ישירה מול הקניון בהסכם שכירות, ולשם כך ניהלה עמו מו"מ ואף השקיעה השקעות נוספות בדמות רכישת מקרר וציוד נירוסטה בסכומים כוללים של 8,850 ₪. כמו כן, לאור דרישת הקניון להשכיר את המושכר לרשת מוכרת, יצרה התובעת קשר עם רשת בשם "נודלס 36 " כדי שתכנס יחד עמה כשוכרת למושכר.