289. הנתבעת שכנגד טענה בסיכומיה כי כל מטרת התביעה שכנגד הייתה "לנסות ולהלך אימים על התובעת בגין תביעתה הצודקת וליצור מצג של שוויון מדומה בין הצדדים" (סעיף 50 לסיכומיה).
290. עוד נטען כי הנתונים לגבי הפסדי התובעת שכנגד לא הוכחו וקיים מעשה בי דין לפיו התובעת שכנגד לא זכאית לדמי תמלוגים לא לעבר ולא לעתיד וכי לא היה מוניטין לסושימי.
291. כפי שכבר קבעתי בסוגית ביטול ההסכם, הנני שב וקובע כי אין מקום לקבל עמדת התובעת שכנגד, לפיה יש לפרש קביעת הבורר כי אין לתובעת שכנגד זכות לתמלוגים רק לגבי התקופה שעד למועד הגשת התביעה.
292. יצוין כי לצד הקביעה כי לתובעת שכנגד אין זכות לגבות דמי זיכיון, הבורר מצא לאזן ולקבוע בסעיף 62 כלהלן: "יחד עם זאת שוכנעתי כי חדד אכן תרם לעסק במהלך תקופת "הלימוד" ובגין תקופה זו הוא זכאי לתשלום אם לא מכח ההסכם הרי מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. חדד טוען שהשקיע 150,000 ₪ בעסק בדרך של העמדת שף ומוצרים שונים. אין שמץ ראיה לסכום זה ועלי לפסוק לפי אמדנא דדינא". בסעיף 66 לפסק הבורר אמדנא זו באה לידי ביטוי בהפחתת הסך של 40,000 ₪ מהסכום בו חויבה הנתבעת, היא התובעת שכנגד, להשיב, עקב גבית דמי זיכיון שלא כדין.
293. לעניין הטענה לפגיעה במוניטין, אין לבימ"ש, אלא לחזור על קביעת הבורר בעניין זה בסעיף 57 כלהלן:
"כבר קבעתי לעיל שהמוניטין של סושימי לא היה קיים בעת שנחתם החוזה והוא לא נוצר גם בהמשך. אילו היה נוצר יתכן שהיה ליחס תשלוט כלשהו בגינו. כהן לא שילמו עבור מוניטין של פיקנסין אלא עבור מוניטין של סושימי שכאמור לא היה קיים בעת החתימה. העובדה שכהן ידעו בתחילת הדרך שהכוונה היא להקים רשת חדשה אינה מעלה ואינה מורידה. ה"ה כהן שלמו עבור משהו שלא היה קיים וממילא לא הינה מקום לשלם עבורו. הדברים הם פשוטים ובמקרה זה זכאים כהן להשבת הסכום ששילמו בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ".
294. בנוסף, גם המומחה מטעם בימ"ש דחה בתשובה לשאלת הבהרה את תביעת התובעת שכנגד מכיוון שלא הוקמה רשת ולא היה ברור לו מדוע מוגשת תביעה בגין רשת שאינה קיימת. מתשובת מר חדד בעמוד 226 בשורה 15 לשאלה מדוע בכל זאת הגיש התביעה שכנגד עולה כי הוא חולק על פסק הבורר. כפי שבימ"ש לא קיבל הניסיון של התובעת לערער על החלטת הבורר באמצעות הגשת התביעה הנוספת, כך אין בידי לקבל זאת מצד הנתבעת.
295. אשר על כן דוחה תביעת התובעת שכנגד במלואה.