על הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועל החובה המוטלת על בעל דין לרכז את טענותיו בהליך אחד, עמד בית המשפט בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז(5), 166 ,עמ' 183-184 (2003):
"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו ... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות."
ראה גם ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש - מושב עובדים פ"ד לח(4), 797, 802-803 (1985):
" אשר לזהות העילה; אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בענייננו אינם זהים, אולם, מבחינה מהותית, מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של ועד האגודה, אשר לטענת המערערים היו בלתי חוקיות. יתרה מזו: משהגישו המערערים תביעתם בפני הבורר, הם יכלו, וגם היו חייבים, לרכז בתביעתם זו את כל מסכת העובדות והטענות. למעשה ובפועל נפרשה היריעה כולה בפני הבורר על-פי התביעה והתביעה שכנגד. ... שורש המחלוקת, כפי שזו צפה ועלתה, נדונה והוכרעה בפני הבורר ... ניסיונם של המערערים להצביע על שוני בעילות יוצר הפרדה מלאכותית."
וכן ראה ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ פ"ד נח (5) 681 (פורסם בנבו, 02.06.2004)."
55. לנוכח האמור לעיל, על בימ"ש לבדוק האם ניסיון הצדדים להצביע על שוני בעילות בין עילות התביעות הקודמות לבין התביעות הנוכחיות, יצר הפרדה מלאכותית.
56. כאמור לעיל, התביעות הקודמות שנמסרו להכרעת הבורר, הוגשו בנובמבר 2012, שעה שההסכם נכרת במאי 2011, שנה וחצי קודם לכן, ומבחינה מהותית, רק נסיבה אחת השתנתה באופן מהותי והיא ביטול ההסכם ע"י הנתבעת.
57. הנתבעת כאן, היא שהגישה בסבב הגשת התביעות הקודמות, ראשונה תביעתה, ובה ביקשה הסעדים שלהלן (ראה סעיף 48 לפסק הבורר):
א. דמי זיכיון עד הגשת התביעה.
ב. פיצוי מוסכם ופגיעה בשם הטוב בסך של 40,000 ₪.
ג. הפסדי השתכרות עתידיים בסך של 50,000 ₪.
ד. עוגמת נפש בסך של 40,000 ₪.