המסקנה המתבקשת לדידי, היא כי בתביעות שבבסיסן שירות או עבודה שניתנו לרשות על פי הסכם הנוגד את הוראות סעיף 232 לצו או הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, בין אם מדובר בתביעה לשכר ראוי ובין אם מדובר בתביעה למתן צו קיום החיוב הכספי שנקבע בגין מתן השירותים, על בית המשפט להפעיל את אותם השיקולים. לפיכך, כשם שסברתי שככלל אין מקום לתת צו קיום המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה הכספית שנקבעה בחוזה הבלתי חוקי, כך סבור אני כי אין מקום כי השכר הראוי במסגרת תביעה ההשבה ייקבע בשים לב לתמורה החוזית עליה הוסכם. זאת ועוד, כאשר מדובר בתביעה ל"שכר ראוי" שמגיש נותן השירותים או מבצע העבודה, בית המשפט לא ייעתר לה מבלי שיבחן האם שיקולי הצדק אינם מחייבים פטור מלא או חלקי מהשבה. הפעלת שיקול דעת זה תעשה על בסיס אותם השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לתת צו קיום חלקי, עליהם אעמוד להלן.
32. סיכומם של דברים: יהיה כינויה של התביעה אשר יהיה, על השופט הדן בתביעה לזכור בכל עת כי מתן שכר ראוי או מתן צו קיום חיוב כספי פוגעת באותה המידה בתכלית סעיף 232 לצו וסעיף 203 לפקודת העיריות, ופגיעה כאמור ראוי שתיעשה רק באותם המקרים בהם שיקולי הצדק הפרטניים מחייבים זאת, ובהתחשב באמות המידה המפורטות להלן.
33. ומכאן, לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בתביעה בה מתבקש מתן צו קיום חלקי כאמור או בה מתבקש תשלום "שכר ראוי" בגין שירות או עבודה שבוצעו. בדומה לקביעתו של הנשיא א' ברק בעניין זגורי, איני סבור כי יש לקבוע שמתן צו קיום חלקי או פסיקת שכר ראוי עומדים בהכרח בסתירה לתכלית שבבסיס סעיף 232 לצו ושבסיס סעיף 203 לפקודת העיריות. מתן צו קיום חלקי או פסיקת שכר ראוי כאמור צריך שייעשו תוך איזון בין התכליות השונות שעל בית המשפט לשקול בהפעלת שיקול דעתו על פי סעיף 31 לחוק החוזים. כפי שתואר בהרחבה בעניין זגורי ובעניין בית הרכב, מדובר בתכליות כלליות המבקשות להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים (ובמקרה זה, בניגוד לסעיף 232 לצו), בתכלית הספציפית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור, ובשיקולי צדק פרטניים בין הצדדים.
34. המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי תעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם (כך אין די הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם. כפי שציינתי, אמות המידה שהתווה בית משפט זה בעניין בית הרכב צריך שתשמשנה כמסגרת להפעלת שיקול הדעת כאמור, אך זאת בשים לב לשוני בין המקרה שנדון שם למקרה שנדון כאן. שוני זה מחייב מתן משקל רב יותר לתכלית שבבסיס סעיף 232 לצו מאשר לשיקולי עשיית הצדק הפרטני בין הצדדים [השוו: פרידמן עשיית עושר כרך ב', 657-656].
בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו [השוו: בג"ץ 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ([פורסם בנבו], 7.11.2007); שלו חוזים, 389]; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [ראו: עניין שם-אור, 568-567; שלו חוזים, 389]; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל.