37. בשולי הדברים, אבקש להעיר כי במסגרת הדיון שערכתי לא העמקתי בבחינת הסוגיה מנקודת המבט של המשפט המינהלי. סבורני כי במסגרת עניין בית הרכב, נערך דיון מקיף דיו בעניין היחס בין הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים לבין כללי המשפט המינהלי הנוגעים בדבר: חובת ההגינות של הרשות וחובתה לנהוג בתום לב, חריגה מסמכות, דוקטרינת הבטלות היחסית ועוד כהנה וכהנה [ראו: עניין בית הרכב, בפסקאות 39-34]. הואיל וכך, לא מצאתי מקום להרחיב את היריעה ולבחון את הדברים מהיבט זה. אעיר כי הצדדים עצמם צמצמו את טענותיהם לגדרו של המשפט הפרטי.
סיכום ביניים
38. הנה כי כן, בשים לב לתכליות שבבסיס הוראת סעיף 31 לחוק החוזים ושבבסיס הוראת סעיף 232 לצו, אין לקבוע באופן קטגורי כי אין לחייב רשות בתשלום בגין שירות או עבודה שהיא נהנתה מהם ושבוצעו על פי הסכם שאינו עומד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו. הכלל הוא כי לא יינתן צו קיום מלא המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה החוזית אלא במקרים נדירים. הכרעה בשאלה האם יש מקום ליתן צו קיום חלקי או האם יש לחייב את הרשות בתשלום השכר הראוי תעשה תוך איזון בין שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים לבין התכליות הכלליות שבבסיס הוראת סעיף 31 לחוק החוזים וסעיף 232 לצו, ובשים לב לנסיבות המקרה.
ומכאן, למקרה שלפנינו.
מן הכלל אל הפרט
39. ראשית, אבקש לבחון את התנהלות הצדדים ואת מידת אשמתם [ראו: עניין בית הרכב, פסקה 70 לפסק הדין]. הדגש בנקודה זו יהיה, כפי שעמדתי על כך בפסקה 34 לעיל, על תום ליבו של המבקש לעומת תום ליבה של המועצה.
המקרה שלפנינו אינו מקרה פשוט בו ניתן לומר שנותן השירותים או מבצע העבודה לא היה ער להוראת סעיף 232 לצו. נותן השירותים במקרה שלפנינו הינו עורך דין המעיד על עצמו כי הוא מתמחה בדיני הרשויות המקומיות. מדובר במשפטן שיודע איפוא היטב כי על מנת שההסכם עימו יהיה בעל תוקף חוקי צריך זה להיות בכתב, חתום על ידי ראש המועצה והגזבר ונושא את חותמת המועצה. אף על פי כן, במשך שנים ארוכות סיפק המבקש שירותים למועצה מבלי שנערך ביניהם הסכם העומד בהוראות סעיף 232 לצו. כך היה גם בשנת 2000 הנוגעת לתביעה שהגיש. המועצה לא יצרה איפוא כלפי המבקש כל מצג שווא לפיו התחייבות ראש המועצה כי ייערך עימו הסכם מחייבת אותה, שהרי המבקש ידע היטב כי יש צורך בהסכם שיעמוד בכל תנאיו של סעיף 232 לצו.
טענת המועצה מסתכמת בכך שהיא שילמה את הסכומים שהיא סברה כי המבקש זכאי להם בגין השירותים שניתנו לו, וכי ככל שהמבקש חולק על דעת המועצה באשר לגובה התמורה המגיעה לו, אין לו אלא להלין על עצמו, שכן בהעדרו של חוזה העונה על דרישות סעיף 232 לצו, יש להעדיף את עמדתה על פני עמדתו. בכל הכבוד, סבורני כי בנקודה זו אין הצדק עם המועצה וכי יש בהעלאת טענתה זו משום היתממות שאינה במקומה. גזבר המועצה וראש המועצה אינם מכחישים כי הסכימו שהמועצה תקבל את שירותיו המשפטיים של המבקש ואין הם חולקים על כך שלא נערך עמו מסמך בכתב המסדיר את תנאי ההתקשרות והתמורה. האם אין גזבר המועצה וראש המועצה נאמני הציבור הצריכים להקפיד קלה כחמורה באשר להתחייבויותיה הכספיות של המועצה ביחס לכספי ציבור? האם גזבר המועצה, אשר כיהן בתפקידו שנים ארוכות קודם לשנת 2000, לא ידע כי עליו לערוך הסכם העונה על דרישות סעיף 232 לצו? אוסיף ואציין בהקשר זה כי למבקש היה יסוד סביר להניח כי אף בהעדר הסכם העונה על דרישת סעיף 232 לצו תישא המועצה בתשלום שכר טרחתו, שכן כך היה הדבר במשך השנים שקדמו לשנת 2000 שבמהלכן סיפק לה שירותים.