51. סבורני כי הצדק בנקודה זו עם המבקש. בפרוטוקול הדיון לפני בית המשפט המחוזי מיום 6.1.2008 נזכרת במפורש הצהרת בא כוח המועצה לפיה:
"אנו מסכימים לחזור בנו מהטיעונים לעניין התשלום החודשי לשנת 99' (סעיף ג' לפסה"ד [הכוונה לפסק הדין של בית משפט השלום - י.ד])"
(שורה 25 בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון).
בנסיבות אלה, לא היה מקום כי בית המשפט המחוזי יידרש לטענות המועצה - מהן חזרה במפורש במהלך הדיון כאמור לעיל - ויבטל את פסק הדין של בית משפט השלום בנוגע למחלוקת בין הצדדים לעניין תשלום שכר הטרחה החודשי לשנת 1999. אוסיף כי העובדה כי בית המשפט המחוזי נידרש לטענות המועצה בנקודה זו על אף שזו חזרה בה מטענות אלה, גרמה למבקש עיוות דין המחייב את התערבותנו, אף כאשר העניין מגיע לפתחנו ב"גלגול שלישי".
סוף דבר
52. אשר על כן, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מציע לקבל את הערעור באופן חלקי ולחייב את המועצה לשלם למבקש את הסכומים הבאים, וזאת בנוסף לסכומים שנפסק כי עליה לשלם למבקש בגין "תיק פוגץ":
(א) שכר טרחה בגין שנת 2000 - סך של 90,000 ש"ח. חציו של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2000, וחציו השני של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.2000.
(ב) שכר טרחה בגין תיקי הבג"ץ - 15,020 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2001.
(ג) שכר טרחה בגין תיקי איכות הסביבה - 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.2001.
(ד) הפרשי שכר טרחה בגין שנת 1999 - סך של 30,000 ש"ח שיישא ריבית והצמדה החל מיום 31.12.1999.
מסכומים אלו ינוכו הסכומים ששילמה המועצה למבקש, כמפורט בפסקאות 45-43 לעיל, ויתווסף עליהם מע"מ כדין.
כמו כן, הייתי מציע לחבריי לקבוע כי המועצה תישא בשכר טרחת עורכי דינו של המבקש בסך של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר, דבר דבור על אופניו. חוות הדעת ביקשה לבור דרך במקרה שבו לא נשמר סדר מינהלי ומשפטי תקין ברשות מקומית ובינה לבין יועצה המשפטי מטעמים כאלה ואחרים, בין מחיר אי התקינות מזה, לבין הגינות כלפי מי שביצע עבודה ולא קיבל תמורה - מזה. מטרת הערותי אלה היא להוסיף ולחדד את נושא הזהירות שבה על בית המשפט לנהוג בכגון דא בבואו להכריע, מקום שבו יש - בהיעדר מילוין של דרישות המחוקק כראוי - חשש למדרון חלקלק ולמניפולציות כיצר לב האדם והפוליטיקה. חפצנו הוא לנעול ככל האפשר את הדלת בפני צעדים (לעתים ערמומיים) הנובעים מסוג של קרבה אישית ורצון לתגמל את פלוני או אלמוני, או בפני עמימות מכוונת בהסכמה בעל פה כדי שייקל להשיג סכומים גבוהים, ומנגד לא לגרום עוול למי שעשה מלאכתו, גם אם בבירור לא יוכל לצאת מלפנינו ומלוא חפצו בידו.