ב. נקודת המוצא בענייננו חייבת להיות, כי על רשויות והמתקשרים עמן חלות הוראות הדין, סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש) וסעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. על כן שובה לב על פניה גישתו הבינארית של בית המשפט המחוזי בנידון דידן; ברור גם כי לאחר אי קיומן של דרישות פורמליות, משמתחילה התדיינות, הנטל על התובע כבד, ובית המשפט, האמון על כספי הציבור, חשדן כלפי מי שפועלים שלא כדין (וכמובן בתוכם גם הרשות עצמה). חשוב לומר זאת ברחל בתך הקטנה, כדי שלא ישמשו דברינו יתד ופינה למי שיתקשרו באופן בלתי ראוי ויבקשו ליהנות מתשלום על יסוד שכר ראוי ועשיית עושר שלא במשפט, בחינת ההפרת וגם קיבלת. אדרבה, עלולים הם להיות כמי ששם עבודתו על קרן הצבי. ואולם, מנגד, לא מן המידה שהרשות, שהיתה שותפה להסדר הלא תקין, תימלט כליל מתשלום בעבור עבודה שבוצעה, שבכך עלול להיגרם עוול, בחינת הקיבלת עבודה ולא שילמת. לא בקלות איפוא נענינו לבקשת רשות הערעור, אך הערעור נתקבל באורח חלקי בלבד; וההפרש המשמעותי בין מה שנפסק למבקש בבית משפט השלום לבין פסיקתו של בית משפט זה מצביע על השדר שביקשנו לאותת, לא כל שכן מקום שההסדרים בלא הסכמה בכתב נהגו (לפני 1999) שנים רבות, וכך גם - כעולה מן הפרוטוקול - במועצה אחרת שמייצג המבקש. אכן מקרה זה אינו מייצג את כל קשת האפשרויות במדרון החלקלק, באין טענת שחיתות, ועל כן אין מקום להתעלם מכל וכל מעבודה שבוצעה ולהטיל דופי לא ראוי; אולם, בהיעדר הסכם כתוב כפי שתיאר חברי, אין מקום לפתיחת דלת רחבה למבקש, אלא פתח חלקי ביותר.
ג. לנגד עיניהן של רשויות מקומיות צריכים להימצא תדיר - בהתאמה - סעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) וסעיף 203 לפקודת העיריות. זו הנורמה, והחורג ממנה ככלל לא ייצא נשכר. השופטת נאור בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] הטעימה את תכלית דרישת הצו שבסעיף 203, ובלשונה העדינה דיברה על הצורך בבקרה כי המתקשר נהג בזהירות הראויה, והרצון להבטיח חוקיות. אוסיף לכך בלי כחל ושרק את המאבק בשחיתות, שכן כל מה שאינו נעשה "על השולחן" באופן גלוי, שקוף, כתוב וחתום בשניים ומוחתם כדרישת הדין, עלול - ואיננו מדברים דווקא בענייננו - להדיף ניחוח של שחיתות, ואולי יש במקרים מסוימים מאחורי הניחוח גם שחיתות בפועל. על כן, ככל שהופרו הוראות הדין, הפירוש יהיה לרעת המתקשר. ועם זאת מסכים אני גם, כפי שציטט חברי (פסקה 26 לחוות דעתו) מפי השופטת נאור בעניין בית הרכב (פסקה 54), כי אין מקום לדיכוטומיה, ולעקרון תום הלב ונגזרותיו ישנן משקל בכגון דא; והדברים תואמים את הלכת בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, שם פרס הנשיא ברק את מגוון השיקולים הרלבנטיים לבוחן היחסי, וכלשונו "עשיית צדק (חלקי)" (עמ' 795). על כן נכוחים דברי חברי (פסקה 29 לחוות דעתו), כי הכלל הוא – וחריגיו יהיו נדירים עד מאוד – שאין להורות לרשות לשלם מלוא התמורה בעד מה שהוסכם שלא על פי דין, ומעבר לכך נפרס מגוון השיקולים שעל פיהם ישולם חלקית אשר ישולם.