תכלית זו דומה לתכלית העומדת בבסיס הוראות חוק אחרות הנוגעות לכספי ציבור, ובכלל זאת להוראת סעיף 232 לצו, והיא זו המבקשת להקפיד כי תתבצע בקרה על הוצאת כספי ציבור וכי תישמר מסגרת התקציב [ראו למשל: סעיפים 27, 29 ו-43 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), וכן ראו למשל: עניין זגורי, 787-786].
ניתן לסבור כי תכלית נוספת עומדת בבסיס הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות ובבסיס ההוראות הדומות לה והיא הרצון למנוע התדיינות משפטית בנוגע להתחייבויותיה הכספיות של הרשות [ראו: דניאל פרידמן עשיית עושר ולא במשפט כרך ב', 660-659 (מהדורה שנייה, התשנ"ח-1998) (להלן: פרידמן עשיית עושר)].
22. בהתאם לתכלית זו, ונוכח לשון ההוראות הנוגעות בדבר עליהן עמדתי לעיל, נקבע על ידי בית משפט זה פעמים רבות בעבר כי דרישת הצורה בסעיף 203 לפקודת העיריות היא דרישת צורה מהותית קונסטיטוטיבית ולא דרישה טכנית ראייתית [ראו: עניין בית הרכב, בפסקאות 21 ו-23; ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29, 69 (1986); ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל(2) 621, 626 (1976); עניין שם-אור, 566]. סבורני כי קביעה זו יפה אף כאשר מדובר בסעיף 232 לצו. כאמור בסעיף 203 לפקודת העיריות ובסעיף 232 לצו, חוזה שנכרת בניגוד לדרישת הצורה הקבועה בסעיף אינו מחייב את הרשות. בנוסף, נקבע כי מדובר בחוזה שכריתתו בלתי חוקית, ועל כן הינו חוזה בטל, כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים [ראו: עניין בית הרכב, בפסקה 24 לחוות דעת של השופטת מ' נאור; השוו: עניין זגורי, 777]. הסעדים במקרה של חוזה בלתי חוקי נקבעים על פי הוראת סעיף 31 לחוק החוזים אשר זוהי לשונו:
"הוראות סעיפים 19 ו-21 [השבה לאחר ביטול - י.ד.] יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו" [כן ראו: עניין בית הרכב, בפסקאות 27 ו-28 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור; עניין זגורי, 780-778].
23. כעולה מהוראת סעיף 31 לחוק החוזים, כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי, לצדדים הזכות להשבה, ואולם בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעתו ולפטור צד מחובה זו מטעמים של צדק. כמו כן במצב בו צד אחד קיים את חיובו על פי החוזה, רשאי בית המשפט "אם ראה שמן הצדק לעשות כן" לחייב את הצד השני בקיום התחייבותו הנגדית או חלקה. אוסיף כי יש הסוברים כי על אף שאין התייחסות לכך בסעיף 31, במקרים מסוימים קמה אף זכות לסעד של פיצויים [ראו: דניאל פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי)" עיוני משפט ו 172, 180-178 (התשל"ח) (להלן: פרידמן אי חוקיות ב'); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג' 625 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן: גרוסקופף); איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל - עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן (בעריכת נילי כהן ועופר גרוסקופף, 2008), 453-452 (להלן: זמיר)], אם כי דומה כי הדעה הרווחת בפסיקה היא כי לא ייפסקו פיצויים בגין הפרתו של חוזה בלתי חוקי [ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, 1995) 393 (להלן: שלו חוזים); דעת הרוב בע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 505 (1980) (להלן: עניין הווארד); ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2) 253, 273 (1986) (להלן: עניין ברש); יוער כי בעניין זגורי הושארה סוגיה עקרונית זו בצריך עיון].