15.3 בהתייחס לאקורד נטען כי משלדומב לא היו כל זכויות בדירה ממילא "אין משכון", מה גם שלא נתקיים בה "רכיביה של תקנת השוק" - רכישת זכות בתמורה, בתום לב, תוך הסתמכות על הרישום "הבלתי נכון" והתנהלותה עולה כדי רשלנות.
טענות הנתבע 1, דומב (באמצעות עו"ד קוגן בתפקידו כנאמן לנכסי הנתבע 1)
16. דומב נמלט מהארץ, כשהוא מותיר אחריו נושים רבים.
בהליך זה, אשר הגשתו אושרה על ידי בית משפט של פשיטת רגל (ראה החלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 7.1.2016 בתיק פש"ר 11040-05-15 – מוצג 1 למוצגי הנאמן), זכה הוא לייצוג על ידי עו"ד קוגן, מי שמונה כנאמן לנכסיו (להלן: "הנאמן").
בנסיבות אלה נשללה מעם הנאמן האפשרות לקבל גרסה עובדתית מלאה מכלי ראשון לאירועים מושא התביעה, באופן שטענות ההגנה נסמכות על מסמכים וכתבי טענות שנאספו על ידו.
16.1 בכתב ההגנה נטען כי על פי המידע המצוי ברשות הנאמן, ביצוע חוזה המכר הושלם על ידי הצדדים עם רישום הבעלות על שם דומב בפנקסי רישום המקרקעין ביום 7.2.2013 .
מיום חתימת חוזה המכר ועד לעזיבתו של דומב את הארץ לא טענו בני הזוג ליבמן כנגד תוקפו. נהפוך הוא - מילאו אחר הוראותיו ודאגו כי אף בני הזוג דומב יפעלו על פיו, תוך ששני הצדדים כאחד נהנים מפירותיו. רק לאחר בריחתו של דומב מהארץ ומשנפגע מאזן הנוחות שלהם פנו בני הזוג ליבמן בתביעה דנן.
16.2 עוד נטען כי בנסיבות כולן הטענה לבטלות חוזה המכר בהיותו חוזה למראית עין נגועה בחוסר תום לב, עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט וראויה להידחות בהתאם לעיקרון היסוד לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
טענות נתבעת 5, אקורד
17. הגנת אקורד סומכת על הוראת סעיף 13 סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").
לטענתה אין לפגוע בזכויותיה (הערת אזהרה + משכון) באשר היא באה בגדר צד שלישי אשר רכש זכות בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה -חוזה המכר מכוחו נרשמה זכות הבעלות בדירה על שם דומב.
17.1 עוד נטען כי בנסיבות עומדת לה "תקנת השוק" והוראות סעיפים 10 ו-125 לחוק המקרקעין, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק המקרקעין").
המסגרת הנורמטיבית
18. הוראת סעיף 13 לחוק החוזים עניינה בחוזה למראית עין – "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה" – ובה נדרש המחוקק רק לקביעת תוצאותיו של חוזה ממין זה ונמנע מלהגדירו.
מלאכה זו הונחה לפתחם של בתי המשפט ועל פי הפסיקה הנוהגת "נהוג לומר כי חוזה למראית עין הוא חוזה שבו "מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה ... בחוזה למראית עין מתקיימת אי-התאמה מכוונת בין הצהרת הרצון של הצדדים המשתקפת בחוזה שכרתו כלפי חוץ, לבין רצונם האמיתי... לפי רצונם אמיתי של הצדדים, לחוזה שכרתו למראית עין אין תוקף מחייב ..." (ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.12)).