ו. לחילופין – האישה הוליכה אותו שולל לאחר שנתן אמון באהבתה, בכנות כוונותיה ובאמיתות הצהרותיה בדבר הזוגיות ביניהם ועתידה. בסופו של דבר האישה נהגה עימו בחוסר תום לב, והשאירה אותו בגיל 58 שנים, ללא כל זכויות פנסיוניות וללא חסכונות, שכולם הושקעו בבית. לכן ככל שייקבע כי הוכחה כוונת שיתוף, מבוקש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולקבוע כי חלוקת הזכויות בו לא יהיו מחצה על מחצה. זאת בשים לב למקורות המימון העצמאיים שלו מהם נרכשה הדירה, לתקופת הנישואין הקצרה ולעובדה כי משבר כלכלי פקד את עסקיו כבר משנת 2011.
43. לאחר בחינת טענות הצדדים ולנוכח הראיות שהוצגו לה, קבעה השופטת קמא כי:
--- סוף עמוד 22 ---
א. הזכויות בבית טרם נרשמו על-שם מי מהצדדים ברמ"י, ואף לא רשומה הערת אזהרה לטובת מי מהם. הצדדים לא ערכו הסכם בכל הנוגע לזכויות בבית ואופן רישומן (סעיף 37 לפסק הדין).
ב. רוב כספי רכישת הבית היו ממקורות כספיים שעמדו לרשות האיש עוד טרם החלו החיים המשותפים של הצדדים, ועוד בטרם החלו בבניית הבית נשוא המחלוקת, וביניהם:
כספים שקיבל בעבור חלקו ממכירת ביתו מנישואיו הראשונים בישוב נופית.
פדיון זכויות סוציאליות.
הדגישה השופטת קמא כי אינה קובעת שכל הכספים הם ממקורות עצמאיים של האיש, מאחר שלא נשמרה הפרדה בין כספים אלה לבין כספים שנצברו בחשבון הבנק (ממנו שולמו תשלומי רכישת הבית) כתוצאה מהפעילות העסקית השוטפת במהלך החיים המשותפים (סעיף 49 לפסק הדין).
ג. נסיבות חיי הצדדים (המפורטת בסעיפים 52-61 לפסק הדין) מלמדות, כי החל משנת 2002 חיו כבני זוג לכל דבר, ניהלו משק בית משותף, אורח חיים תקין, מאמץ משותף ופעלו להקמת משפחה. היינו עוד טרם נישואיהם היו הצדדים ידועים בציבור.
ד. הבית אכן נרכש במהלך תקופה זו וטרם נישואי הצדדים. יחד עם זאת, אין בעצם קיומם של חיים משותפים בכדי לקבוע כי התקיים שיתוף כלכלי, ועל הטוען לכך להוכיח כוונת שיתוף בנכסים (סעיף 61 לפסק הדין).
ה. באשר לכוונת שיתוף בבית –
ציינה השופטת קמא את סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, הקובע כי נכס שהיה למי מהצדדים ערב נישואיהם או שנתקבל במתנה או בירושה במהלך הנישואין, לא ייחשב כנכס בר איזון בפקיעת הנישואין.
על אודות סעיף זה הזכירה השופטת בהרחבה (סעיפים 30-34) את הפסיקה הקובעת, כי:
אין בכך כדי למנוע יצירת שיתוף ספציפי לפי הדין הכללי, ובמיוחד ביחס לדירת המגורים.