ג. כשנתנה משקל יתר לעובדה שמסמכי קבלת החברות לקיבוץ ובניית הבית רשומים על שם שני הצדדים.
ד. כשקבעה שיתוף בבית לטובת האישה בשיעור של 30%, ולכל היותר היתה צריכה להעמיד את חלקה של האישה בבית על שיעור של 10%.
ה. כשקבעה זכות קדימה לאישה ברכישת הבית, ולא העניקה את הזכות לשני הצדדים בהתאם לסעיף 101 לחוק המקרקעין הקובע זכות קדימה שווה לשני בני הזוג.
האישה טענה בערעורה כי טעה בית המשפט כשקבע כי חלקה בבית הוא 30% בלבד ולא 50%, וזאת לאחר שקבע שהוכיחה כוונת שיתוף בבית.
--- סוף עמוד 8 ---
בנדון הוסיפה וציינה האישה כי טעתה השופטת קמא בנקודות הבאות:
א. כשנעזרה בדוקטרינת "השיתוף המוחלש" וסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון כדי לקבוע חלוקה שונה בזכויותיהם הקנייניות של הצדדים בנכס. בנדון לא היה מקום להיעזר בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, השואב חיותו ממגזר של איזון משאבים, לקביעת שיעור חלקה של האישה בבית, השואבת חיותה מדיני שיתוף מקרקעין.
ב. כשקבעה כי על נסיבות המקרה דנן ניתן להחיל את דוקטרינת "השיתוף המוחלש", ובפרשנות דוקטרינה זו.
ג. כשקבעה את שיעור זכויותיהם של הצדדים בבית ביחס להשקעותיהם ברכישת הבית. אין מדובר במקרה דנן בבית הרשום ע"ש האיש בלבד, שאז יש חשיבות להוכחת כוונת השיתוף בשאלת המימון. במקרה דנן מדובר בנכס שנרכש מלכתחילה ע"י שני הצדדים בתקופת החיים המשותפים, ולכן שאלת המימון כלל לא רלוונטית. הכספים החיצוניים של האיש שהושקעו ברכישת הבית מאבדים צביונם זה עם רכישת הבית במשותף, בתקופת החיים המשותפת.
לשון אחרת הבית אינו בגדר "נכס חיצוני" שהביא עימו האיש לחיי השיתוף/נישואין של הצדדים אלא עסקינן בבית שנרכש מלכתחילה ע"י שני בני הזוג במסגרת חיי הזוגיות שלהם, ומקורות המימון שלו אינם רלוונטיים.
ד. כשקבעה את זכויות הצדדים בבית בהסתמך על סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון שלא מחצה על מחצה, הגם שלא התקיימו בנדון "נסיבות מיוחדות" הנדרשות להפעלת הסעיף.
ה. כשקצבה לה מועדים קצרים מידי במסגרת זכות הקדימה לרכישת חלקו של האיש בבית, ונדרשים לה לפחות שישה חודשים בשביל להתארגן לכך.
22. לגבי החובות –
האיש טען בערעורו לגבי החובות, כי טעתה השופטת קמא כשדחתה את טענותיו לשיתופה של האישה במחצית החובות שטען להם, ושנוצרו בתקופה הקובעת (ובהודעת הערעור, כמו גם בעיקרי הטיעון, פירט האיש החובות הנטענים. לפירוט זה נתייחס להלן, כשנעסוק בהרחבה בטענת ערעור זו).