32. כמפורט, טענות המערערים בקשר לקיומה של תרמית התמקדו בשאלת זהותן של חברות א' ו-ב' ולא בקשר לקיומם של יסודות עוולת התרמית. עם זאת על פניו נראה שהמהלכים של סמואל ורוזנבאום – העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב'; תוך הצגת מצג כוזב לפיו חברה א' הפסיקה לפעול; בכוונה להתחמק מתשלום תמלוגים ולהטעות את המדינה; תוך גרימת נזק ממוני למדינה – ממלאים אחר כל יסודות עוולת התרמית.
33. סיכומם של דברים, מחומר הראיות עולה כי רוזנבאום וסמואל אכן ביצעו תרמית באמצעות הקמת חברה ב' על מנת להימנע מתשלום תמלוגים למדינה. על כן ניתן לחייב הן את החברות והן את סמואל ורוזנבאום, ששימשו כנושאי משרה בחברות, במלוא החיוב הכספי שהושת עליהם. ויודגש כי הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה אין משמעה הרמת מסך ההתאגדות של החברות ולכן אין צורך לתור אחר עילה לעשות כן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010); ולעניין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בגין מעשי תרמית: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 743 (1994); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994)). אלא בעל המשרה חב באחריות למעשיו הוא והחברות חבות באופן אישי למעשי בעלי המשרה (ראו: ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 130 (1991)).
תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות
34. במסגרת הערעורים טענו המערערים גם נגד פסיקתו של בית המשפט המחוזי לעניין התיישנות התביעה. כאמור, עילת התביעה נולדה בשנת 2000, כאשר סכום הייצוא של חברה ב' היה גבוה מסכום הבסיס שנקבע לחברה א', בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2012. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה", ולפי סעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין עומדת על שבע שנים. לפיכך, לכאורה, הוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות.
35. על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות, ביקשה המדינה להסתמך על סעיף 7 לדין הישן. על פי סעיף זה, מועד תחילת ההתיישנות הוא ביום שבו נודעה לתובע התרמית, ידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 870 (1989) (להלן: עניין מידל איסט); טל חבקין התיישנות 150 (2014) (להלן: חבקין)). כידוע, משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מודה כי חלפה התקופה אך בד בבד טוען לקיומם של אחד מן החריגים לתקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המבססות את החריגים כאמור (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר מקרקעין, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתו של השופט הנדל (15.1.2014)). באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הטוען לקיומו של החריג הקבוע בו נדרש לפרט ולהוכיח מהו המועד בו נודע לו בפועל על דבר קיומה של התרמית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 870; ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 24 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.8.2017)) או למצער על מועד שלפניו לא יכל לדעת על אודות התרמית. כל פרשנות אחרת תפר את ה"איזון העדין" אותו מיועדים דיני ההתיישנות ליצור בין האינטרסים המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת האינטרס של כלל הציבור (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558-557 (1984)). אם לא כן, יוכל התובע להימנע מהצגת מועד גילוי דבר התרמית ולהאריך על ידי כך את תחילתו של מירוץ ההתיישנות. לכן, על מנת ליהנות מתחולת החריג, היה על המדינה לפרט ולהוכיח מתי נודע לה דבר התרמית הנטענת על-ידי המערערים. ברם, המדינה לא עמדה בנטל זה.