16. על פניו, די בהפרה היסודית שבוצעה בשנת 2005 – ומכוחה קמה, כאמור, לקרן השיווק עילת ביטול שטרם התיישנה – כדי להביא לביטול מלא של הסכמי המענק, ולהורות על השבת מלוא הסכום, בתוספת ריבית והצמדה.
ברם, תוצאה זו נתקלת במכשולים משפטיים ועובדתיים גם יחד. במישור העובדתי – עולה מן החומר כי במהלך השנים 1993-1995 הגישה חברה א' שלוש בקשות נפרדות לקבלת מענקים מקרן השיווק, כל אחת מהן עבור תכנית שיווק שנתית עצמאית. הקרן הכריעה בבקשות במועדים שונים (16.2.1994, 7.8.1995 ו-27.9.1995, בהתאמה), וסכום המענק המצטבר – 959,380 דולר ארה"ב – מורכב, למעשה, משלושה מענקים נפרדים: האחד, עבור שנת 1993, בסך 380,064 דולר; משנהו, בסך 400,000 דולר, עבור שנת 1994; והאחרון, בסך 179,316 דולר, עבור התקופה שבין החודשים אפריל 1995 ומרץ 1996. כלומר, אין בפנינו הסכם אחד המסדיר את התנאים לקבלת מלוא המענק, כי אם שלושה הסכמים נפרדים, שאין ביניהם זיקה ברורה.
נתון משמעותי נוסף מספקת הטבלה שהציגה המדינה בכתב התביעה, וממנה עולה כי בשנות התמלוגים 2001-2004 צברה חברה א' חוב תמלוגים בסך 869,722 דולר ארה"ב. מדובר בחוב העובר את תקרת החיוב ביחס לשני ההסכמים הראשונים – שהמענק המצטבר מכוחם עומד, כאמור, על 780,064 דולר ארה"ב.
שילוב הנתונים האמורים מלמד כי ההפרה שעניינה אי תשלום תגמולי שנת 2005, בסך 89,658 דולר ארה"ב, מעניקה לקרן השיווק עילת ביטול שטרם התיישנה רק ביחס להסכם המענק השלישי, שמכוחו זכתה חברה א' במענק של 179,316 דולר ארה"ב. חוב התגמולים מכוח הסכם זה הגיע לתקרתו בשנת 2005 – ומכאן שהתרמית שמנעה מקרן השיווק לקבל את התמלוגים בשנה זו מהווה הפרה שלו, ומעניקה למדינה זכות לבטלו. לעומת זאת, חוב התמלוגים בגין שני ההסכמים הראשונים כבר התגבש במלואו בשנים הקודמות, כך שהחוב החדש שנוצר בשנת 2005 לא יכול לנבוע מכוחם. בהעדר זיקה בין חוב זה לשני ההסכמים המוקדמים לא ניתן לראות בהתחמקותה של חברה א' מתשלום בשנת 2005 משום הפרה חדשה של אותם הסכמים. מובן כי בשנים 2001-2004 חברה א' שבה והפרה את חובות התמלוגים שהשיתו עליה ההסכמים המוקדמים, אלא שהפרות אלה התיישנו ואינן יכולות לשמש עוד כעילה לביטול והשבה. הנה כי כן, ניתוח עובדתי מלמד כי גם אם נולדה בשנת 2005 עילה חדשה היא אינה יכולה להוביל לבטלות שלושת הסכמי המענק ולהשבת הסכום המצטבר שניתן מכוחם – אלא, לכל היותר, להשבת המענק שניתן במסגרת ההסכם השלישי, בסך 179,316 דולר ארה"ב.
17. על הקושי העובדתי יש להוסיף קושי משפטי, המצמצם עוד יותר את השלכות עילת הביטול שנולדה בשנת 2005. סעיף 19 לחוק החוזים, מורה כי "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד". בענייננו, ההסכם יוצר קורלציה בין סכום המענק שניתן לחברה א' ובין חובת תשלום התגמולים – המוגבלת, כאמור, לתקרה בשיעור המענק המלא. הקבלה זו מבטאת הפרדה רעיונית בין חלקיו השונים של המענק, ומלמדת כי אין לראות בהפרת חלק מסוים של חובת התמלוגים משום עילה לביטול מלוא הסכם המענק. ניתן להמחיש רעיון זה באמצעות התייחסות למצב היפותטי שבו חברה א' שילמה עד שנת 2004 את התמלוגים שהצטברו, בשיעור של כ-90% מתקרת החוב הכללית, אך בשנת 2005 הפרה את הסכמי המענק וחמקה מתשלום יתרת התמלוגים. נוכח הקישור ההדוק שיצרו הסכמי המענק בין סכום המענק ובין חוב התמלוגים, התוצאה לפיה הפרה מצומצמת של הרכיב האחרון תביא לביטול מוחלט של ההסכמים בלתי מתקבלת על הדעת. יש בה כדי להמחיש את הצורך בהפרדת ההסכם לחלקיו, כך שחלקי המענק שביחס אליהם בוצעו חיובי-הנגד, ושולמו התמלוגים, יעמדו על כנם – ורק החלק שכלפיו בוצעה ההפרה יבוטל.