.22שיקולים אלה של מדיניות משפטית בדיני התיישנות הביאו לגיבושם של כללים מתחום דיני ההתיישנות, הבאים לאפשר הגשמתה של מדיניות זו. אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד. בהסבירו את ההיגיון העומד מאחורי גישה זו, ציין ה- 683am. Jur., supra, at: As a genral principle, it is not the policy of the law to" permit a party against whom the statute runs to defeat its If this were so, operation by neglecting to do an act which devolves upon him in .order to perfect his remedy against another . A party would have it in its own power to defeat the purpose of"the statute in all cases of this character כלל זה הופעל, מקום שמועד הפירעון של חוב על-ידי חייב נקבע עלפי הודעה של הנושה. נקבע בשורה ארוכה של פסקי-דין, כי הנושה חייב ליתן את ההודעה תוך זמן סביר. עומד על כך בית המשפט בפרשת fallonn's 996, at[10] estateבאומרו: Where, by the contract of the parties, express or" matter thereof is- implied, the money or debt which is the subject Limitations does not begin to run until an payable anky upon a demand. In fact therefore, the staute of
--- סוף עמוד 288 ---
Actual demand for payment is made. The demand, however,must be"...made within a reasonable time הנה כי כן, חששו של חברי, השופט ש' לוין, כי כלל "הדרישה" יפגע במדיניות העומדת ביסוד דיני ההתיישנות, חשש של ממש הוא. עם זאת, הדרך לפתור את הקושי שנוצר אינו באימוץ הגישה, לפיה מועד הפירעון הוא עם מתן ההלוואה, אלא בגיבוש דין הלוקח בחשבון את מדיניותם של דיני ההלוואה ודיני ההתיישנות גם יחד.
.23דעתי הינה איפוא, כי בחוב, שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון, פרעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו, במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב. דין זה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים מזה ועם הטעמים המיוחדים העומדים ביסוד ההתיישנות מזה. הוא תואם את התפיסה, המבקשת "לעדן את תחילת מרוץ ההתיישנות במבחניו של האדם הסביר" (ע"א 165/83 [7] הנ"ל, בעמ' 559). אמת הדבר, הוא מכניס גורם מסוים של חוסר ודאות באשר לתחילת מרוץ ההתיישנות (ראה coburn[21] (1987) v. Colledge), אך הוא מביא לתוצאה הנראית כצודקת הן כלפי הנושה-התובע, הן כלפי החייב-הנתבע והן כלפי הציבור. בצדק ציין השופט בסט (best) בפרשת 541at[22] (1925) ,a'court v. Crossבהתייחסו לתחילת ההתיישנות בגין חוב שפרעונו לא נדרש תקופה ארוכה: Long dormant claims have often more of cruelty then of justice" ."in them נראה, כי במסגרת האפשרויות השיפוטיות העומדות לרשותנו, עלינו לשאוף לפתרון אשר יסיר את האכזריות ויעשה צדק בין הצדדים. אומרים כי מקרה קשה יוצר הלכה קשה (hard cases make bad law), אך באותה מידה, הלכה קשה עושה מקרה קשה. נראה לי, כי בגזירת הדין המוצע, מעקרונות היסוד שלנו, עלינו לגבש הלכה טובה שתמנע מקרים קשים. הלכה זו הינה, כי בחוב שנקבע בו במפורש כי פרעונו עם דרישה, על הנושה לדרוש פרעון החוב כדי לגבש את מועד הפירעון, ועליו לעשות כן בתוך זמן סביר מיום היווצרות החיוב. בחוב שלא נקבע בו במפורש שפרעונו עם דרישה, פרעונו תוך זמן סביר מיום היווצרות החיוב, במועד עליו יודיע הנושה לחייב. הלכה זו מחייבת בחינה של שתי שאלות נוספות: האחת, זמן סביר מהו? השנייה, מה הדין אם הנושה אינו דורש או מודיע בתוך הזמן הסביר? .24מהו הזמן הסביר לפרעון החוב? לדעתי, זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי, בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה. עמד על כך בית המשפט בפרשת 374at[12] ,bannitzבאומרו: No attempt can be made to define of declare inflexibly what is a"