52. יצוין במאמר מוסגר באשר להלוואות שניתנו לברידקי וגולדבלט – הלוואות שנקבע בפסק הדין כי הן למעשה מבטאות משיכה אישית של סכומי כסף על ידי גרובר, באופן העולה כדי קיפוח – כי לא ניתן לקבל את הטענה כי לא היה מקום שבית המשפט יידרש לטענות אלה, בשל כך שמדובר היה בהרחבת חזית אסורה. אף כי עניינן של שתי ההלוואות לא נזכר בכתב התביעה המקורי או המתוקן שהגיש רובין, מדובר בעניינים ששני הצדדים התייחסו אליהם באופן מפורש במהלך הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי, ובסיכומים (למשל, בעמ' 8 לסיכומים שהוגשו מטעם גרובר והחברה), מבלי שנשמעה הטענה כי מדובר בהרחבת חזית. כאשר בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית ביניהם במהלך הדיון, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט לדון בטענות שהובאו במסגרת ההליכים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 147 (מהדורה 12, 2015); רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ [פורסם בנבו] (15.5.2008)).
53. ובאשר לסעד שניתן בשל הקיפוח. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה על סעד של "רכישה כפויה", אשר נקבע כי הינו מוצדק בנסיבות העניין נוכח קיפוח רובין ואובדן האמון בין בעלי המניות בחברה שיש לראותה במעין שותפות. בהקשר זה יצוין כי סעיף 191 לחוק החברות מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות בכל הנוגע לסעד שיוענק להסרת הקיפוח, בהתאם לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380, 384 (2005) (להלן: עניין חסקי); עניין אדלר, פסקה 76; עניין פרט תעשיות מתכת, פסקאות 8 ו-22; ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 18 (1.2.2018) (להלן: עניין פסגות); כהן, עמ' 93). המדובר ב"רקמה פתוחה", המאפשרת לבית המשפט לפעול בדרכים יצירתיות על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת בין הצדדים, תוך "תפירה ידנית" של כל מקרה ונסיבותיו (ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.2.2018) (להלן: עניין לוי); עניין אדלר, פסקה 76)).
54. במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט במתן סעד להסרת קיפוח הוכר השימוש במנגנון של "רכישה כפויה", לצורך הפרדת כוחות ומתן מענה לאובדן אמון. זאת נוכח העובדה שהוא מאפשר מתן פתרון יישומי פשוט באופן יחסי (ראו גם: עניין לוי, פסקה 16), על אף חסרונו המרכזי של הסעד. חיסרון זה, אשר בגינו התעוררה מחלוקת של ממש גם בענייננו, הוא הצורך בקבלת הערכת שווי אובייקטיבית, שאינה משקפת בהכרח את השווי שכל אחד מהצדדים מייחס לחברה ואף עשויה להיות יקרה (עניין אדלר, פסקה 85). בראי האמור, לא מצאתי כי יש לקבל את טענות גרובר, לפיהן שלא בצדק הורה בית המשפט על "הפרדת כוחות" בכלל, ובמנגנון של "רכישה כפויה" – בפרט. זאת במיוחד נוכח העובדה שמדובר במצב של אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה שהיא אכן מעין שותפות (ראו גם: עניין לוי). בהקשר זה, גם אין לקבל את טענות גרובר, על פיהן אין מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות" (להרחבה בעניין המבחנים ל"מעין שותפות", ראו: עניין אדלר, פסקה 77). זאת בהתחשב במספרם המצומצם של בעלי המניות בחברה, כאשר פועלים בה הלכה למעשה רק שני בעלי מניות; באופייה המשפחתי של החברה (אשתו של גרובר הייתה בעלת מניות בתחילת הדרך, אחיו של גרובר בעל מניות גם היום כאשר מניותיו מוחזקות יחד עם גרובר); ובפעילותם של בעלי המניות המאופיינת ביחס אישי, גם אם היחסים ביניהם ידעו מהמורות לאורך הדרך.