72. גם יתר המסמכים שצורפו לתצהיר גזבר העיריה (נספחים 15-23), אינם מלמדים על שקידה כנטען. מנספחים אלו עולה, כי העירייה כלל לא השיבה עניינית להערות משרד הפנים (ראו נספח 20 לתצהירו). כמו כן אין בנמצא מכתב מאת משרד הפנים ולפיו זה האחרון מסרב לאשר את הבקשה להארכת ההסכם. ממכתבו האחרון של משרד הפנים אל העירייה (ראו נספח 23 לתצהיר הגזבר), שלכאורה ממנו הבינה העירייה אחרת, עולה כי משרד הפנים אך ביקש לקבל פרטים נוספים בגין הבקשה להתקשרות לפי סעיף 188 לפקודת העיריות. בסופו של המכתב אומנם ציין משרד הפנים, כי מאחר ומדובר בעסקת BOT אזי היה צורך לקבל אישור עוד בטרם המכרז, ברם אין בכך כדי ללמד על סירובו של משרד הפנים, שאחרת לא היה דורש בתחילת המכתב את אותם פרטים נוספים. מאחר והעירייה התחייבה לפעול בשקידה ראויה, מצופה היה ממנה, כי תשיב ובאופן ענייני למכתב הנ"ל, ברם אין ראיה כי עשתה כן ולמעשה זנחה את בקשתה (וראו גם עדותו של הגזבר בעמ' 24, שורות 13-19). זאת ועוד, כעולה מעדותו של גזבר העירייה, הרי שהנתבעות היו מודעות לכך כי לא ניתן יהיה להשיג את אישור משרד הפנים (עמ' 23, שורות 15-16), כך שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב.
73. לאור האמור לעיל, סבורני, כי לא נעשתה במקרה דנן שקידה בתום לב כמתחייב בהסכם בצורה שתגרום לקיום החוזה, והנתבעות הפרו את החוזה בעניין זה.
74. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי לו היתה נעשית פניה למשרד הפנים עם החתימה על ההסכם, ותשובתו היתה מתקבלת בזמן אמת התובעת היתה יכולה לכלכל את צעדיה ולהימנע מהשקעות מיותרות. מנהל התובעת העיד בפניי, כי במועד 11.2.11, כבר כמעט כל העבודה הושלמה (בעמ' 17, שורות 7-9). לפיכך ובהתחשב בכך שהתובעת הסכימה, כי תקופת השכירות החלה לשיטתה כבר ביום 1.11.10 (ראו בעמ' 17, שורה 13), וכן לאור העובדה כי תגובת משרד הפנים לא היתה מתקבלת בין רגע (ראו גם את חלופת המכתבים בין משרד הפנים לבין העירייה לאחר שהחלה התכתבות אמתית בין הצדדים, אשר פרושה על פני יותר מ- 7 חודשים ואף לא הסתיימה), הרי שלא סביר כי התובעת יכולה היתה להימנע מנזקה הנטען.
75. גם את הטענה באשר לקבלת אשראי בנקאי, וכן סירוב של שוכרים פוטנציאליים לשכור חנויות אין בידי לקבל. אף אם היתה העירייה פועלת בשקידה כמתחייב, ושר הפנים היה פוסל את הבקשה בתוך חודש, היתה מתקבלת אותה התוצאה (הן לגבי סירוב השוכרים והן לגבי האשראי הבנקאי).