מנהל התובעת אף העיד בעניין זה כדלקמן (בעמ' 18, שורות 27-29):
"ש. תיאורטית תשובת משרד הפנים יכולה היתה להינתן יום אחד לפני סוף תקופת שכירות ראשונה.
ת. תיאורטית כן.
ש. במקרה התיאורטי הזה, האם היית טוען שתקופת שכירות של 5 שנים הכשילה את החתימה על הסכמים עם שוכרים פוטנציאליים.
ת. לא".
76. לאמור טענת התובעת בעניין זה אינה יכולה לעמוד, באשר לא ההתנהלות של הנתבעות היא זו שיצרה מצב נטען זה. כך גם ביחס לטענה בדבר קבלת אשראי בנקאי.
כניסה לגן דרך המתחם:
77. בעניין זה טענה התובעת, כי בהסכם השכירות נכללה התחייבות מפורשת, לפיה במשך כל תקופת ההסכם יהיה המתחם מערך הכניסה היחיד לגן הלאומי בית שאן. לטענתה, מדובר היה בהתחייבות יסודית שהיתה בליבת ההסכם אשר מטרתה היתה להביא את מבקרי הגן להיכנס לתוך המתחם ולצרוך מוצרים ושירותים. אלא שלאחר חתימת ההסכם הסתבר שהרט"ג טענה, כי ההתחייבות הנ"ל ניתנה ללא כל תיאום איתה, ובמשך חודשים ארוכים התנהל מו"מ מול הרט"ג עד שלבסוף, נחתם נספח להסכם שיתוף הפעולה בין הרט"ג לעירייה. בנספח עוגנה הסכמת הרט"ג לכך שהכניסה לגן תהיה ממתחם הסראיה, כרטיסי הכניסה ימכרו בחנות שתמוקם במתחם, וכי דמי הכניסה לגן יכללו גם את דמי השינוע של המבקרים מהמתחם לפתח הגן הלאומי.
78. עם זאת, הרט"ג לא קיימה את התחייבותה כאמור לעיל, ברם, העירייה מסיבות שאינן ברורות לה סירבה לסייע לתובעת מול הרט"ג. בסופו של דבר, לאור הלחץ של הרט"ג וחוסר שיתוף פעולה של העירייה נאלצה התובעת להסכים שהכניסה לגן הלאומי תהיה ישירות מהגן עצמו. שינוי זה פגע בתובעת והוריד משמעותית את נפח הפעילות הפוטנציאלית של העסקים במתחם. העירייה, שהיתה מחויבת לתובעת בהסכם, כי הכניסה לגן תהיה רק דרך המתחם, בחרה להשאיר את התובעת לבד במערכה מול הרט"ג ולמעשה הפקירה את התובעת והפרה את התחייבותה.
79. בסיכומיהן טענו הנתבעות, כי בינן לבין הרט"ג נחתם הסכם שיתוף פעולה הקובע, כי כניסת המבקרים לגן הלאומי תהיה רק מהמתחם. לטענתן, התובעת ידעה היטב כי כניסת המבקרים לגן הלאומי נמצאת בשליטה מלאה של הרט"ג. הנתבעות לא התחייבו על קיום דבר מה שאינו בשליטתן המלאה, ולא בכדי הפנה מנהל התובעת את כל הטענות בתצהירו כלפי הרט"ג בלבד. כן טענו, כי הרט"ג החליטה לאפשר כניסת מבקרים לגן גם שלא דרך המתחם וזאת בשל תלונות מצד גורמי תיירות. מדובר בהחלטה של הרט"ג, כאשר הנתבעות אינן קשורות אליה. לטענתן, גזבר העירייה העיד, כי הוא השתתף בישיבה עם ראש העיר ומנכ"ל הרט"ג כדי לשכנע אותם להחזיר את הכניסה לגן דרך המתחם. כן נטען, כי התובעת היתה יכולה לפנות לרט"ג באופן נפרד מהנתבעות וזאת לאור העובדה כי העיירה המחאתה לה את זכויותיה והתחייבותה כלפי הרט"ג.