80. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות. בסיכומיהן מתעלמות הנתבעות כליל מסעיף 3 להסכם השכירות הקובע את התחייבויות והצהרות חכ"ל כדלהלן:
"החכ"ל מתחייבת ומצהירה כדלהלן:
...
3.6 כי במשך כל תקופת ההסכם מתחם הסראיה והדרך יהיו מערך הכניסה והיציאה המוסדר היחיד לגן הלאומי".
81. עיננו הרואות, מדובר בהתחייבות ישירה של הנתבעות כלפי התובעת, שאינה מסויגת ברצון הרט"ג והינה בוררה לחלוטין. טענת הנתבעות, כי מדובר היה בעניין שאינו בשליטתן (אלא בשליטת הרט"ג), מעידה לכל היותר, כי הן מראש לא יכלו להתחייב בהסכם, שהכניסה לגן הלאומי תהיה דרך המתחם. כן מעידה היא, כי אם למרות זאת הן התחייבו לכך, אזי מדובר בחוסר תום לב מובהק מצדן בעת חתימת ההסכם. למעשה כבר בעת החתימה על ההסכם עם הרט"ג הן הפרו את החוזה עם התובעת, כי הן הוציאו משליטתן את קביעת סדרי הכניסה לגן שעליהם הן התחייבו. (וראו גם עדותו של מר שמעון סיבוני, בעמ' 9, שורות 17-18, כי זו היתה אחת ההצהרות של העירייה, וכי את המשא ומתן ניהל מול העירייה ולא מול הרט"ג) .
82. הנתבעות אף מגדילות ומפנות ל"נספח להסכם שיתוף פעולה" מיום 15.8.10 (נספח 5 שצורף לת/1), אלא שמנספח זה (סעיף 3 לנספח) עולים הפרטים הבאים:
"מוסכם בזאת, כי ..כניסת המבקרים לאתר הגן הלאומי תהיה אך ורק מאתר הסראיה...וזאת בכפוף לכך כי מערך השינוע יפעל כמוסכם ויהיה כשיר לעמוד בלחץ המבקרים המגיעים לגן הלאומי, שאם לא כן תהייה הרט"ג רשאית לווסת, בתיאום עם מנהל אתר הסראיה מטעם הרשות המקומית, את כניסת המבקרים לגן הלאומי באופן שתוכל להשתמש גם בכניסה הקיימת.
היה והשינוע ייפסק בשל מעשה או מחדל של הרשות המקומית תהיה הרט"ג רשאית להחזיר את שער הכניסה למבקרים לשער הכניסה הקיים היום".
83. לאמור, במסגרת הנספח הנ"ל העניקה העירייה לרט"ג שיקול דעת בשאלה אם להחזיר את הכניסה לשער המקורי. קרי, העיריה נתנה לרט"ג שליטה בנוגע לעניין שהיא התחייבה עליו מראש בהסכם השכירות שיהיה בשליטתה. ברי הוא, כי גם מכך ניתן ללמוד, כי הנתבעות הפרו את ההסכם עם התובעת (ראו סעיף 37 לתצהירו של מר שמעון סיבוני, וכן ראו גם עדותו של גזבר העיריה מר סבאג בעמ' 26, שורות 23-25, שהעיד, כי אינו יודע כלל האם מערך הכניסה והיציאה של התיירים מהגן נעשתה רק מתוך המתחם או גם מתוך הגן).
84. עוד אציין, כי אין בידי לקבל את הטענה של הנתבעות, כי התובעת יכלה למצות את זכותה מול הרט"ג מכוח המחאת הזכות שניתנה לה. אין באותה המחאת זכות כדי לאיין את התחייבותן המפורשת של הנתבעות כפי שאינה משתמעת לשתי פנים - להסדיר את הכניסה לגן הלאומי דרך המתחם, ואין בכך די לרפא את אותה הפרת ההסכם על ידי הנתבעות. מה היה מועיל לתובעת לפעול למיצוי זכויותיה מכוח המחאת הזכות, עת ממילא הקנה אותו נספח להסכם לרט"ג אפשרות לשינוי הכניסה לגן, ולמעשה כל שעשו הנתבעות הוא להותיר את התובעת בחזית מול הרט"ג כשאין לה לתובעת למעשה כל מנופי לחץ אמתיים להתמודד עמה. בסיכומיהם הנתבעות אף מתנערות מכל אחריות להתחייבותן שהיתה קריטית להצלחתו המסחרית של ההסכם.