שעות נוספות
38. בתצהירה "עדכנה" התובעת את תחשיב גמול שעות נוספות ותבעה אך בגין תלושי שכר שלא הונפקו לה.
39. לטענת הנתבעת, ככל שהתובעת עבדה שעות נוספות הרי ששולמה לה התמורה כדין. כמו כן, תלושי השכר שיקפו את שעות עבודתה של התובעת ואת ההסכמות שבין הצדדים.
40. משקבענו כי התובעת הועסקה מיום 26.01.14, נתייחס רק לשעות הנוספות שנתבעו לחודשים יולי – ספטמבר 2014 וכמתחייב מסעיף 26 ב לחוק הגנת השכר וההלכה.
41. מעיון בתלושי השכר עולה כי התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות ואלה שולמו לה כדין, וכאמור, אין מחלוקת על כך.
התובעת לא מסרה גרסה עובדתית לשעות הנוספות שהיא תובעת בגינן, אלא עתרה ל- 60 שעות נוספות לחודשים בהם לא הונפקו לה תלושי שכר.
אין בהוראות סעיף 26 ב' כדי לפטור את העובד מהגשת גרסה ביחס לעבודתו. יחד עם זאת יש להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, וכי אין לקבוע נוסחה מדויקת וכל מקרה יוכרע עובדתית לגופו [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נ' איי אס אס אשמורת בע"מ (פורסם בנבו, 04.08.16); ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 29.03.17); ע"ע 18354-12-16 א.א. חברה לבידוד ולציפויים בע"מ נ' אלי דואק (פורסם בנבו, 18.04.18)].
הנה כי כן, בבחינת המצבים השונים אשר נקבעו בפסיקה, יש להביא בחשבון כי כאשר התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות מדי חודש, מחד ומאידך, לא הונפקו לה תלושי שכר בגין חודשים מסוימים, עליהם הסתמכה הנתבעת (כטענתה) להוכחת תשלום שעות נוספות, ומשלא הוצגו ע"י הצדדים דו"חות הנוכחות של התובעת, ההתרשמות ממכלול הראיות שהוצגו בפנינו היא כי התובעת עבדה בשעות נוספות.
בהקשר זה לא נוכל שלא להזכיר: הוגש לנו כרטיס עובד מ-26.01.14 הנחזה לכלול את חתימתה (מכל מקום, לא הוכחשה; לא הוצג לנו גמ"ס שנערך, אך התובעת לא התנגדה למסמך זה – מה שגם מוכיח כי היה בידיה טרם תצהירה!). עוד נציין כי התובעת קיבלה דו"חות נוכחות במהלך ההליך ואעפ"כ, "תיקון" חישוביה ברכיב זה אינו מתבסס על אלה, אלא נותר, משום מה, "סכמטי". לא זו אף זו – לינואר 2014, הגם שהחלה לעבוד ב-26.01.14, עותרת היא ל-60 ש"נ!
נזכיר כי במקרה של אי וודאות לגבי עצם העבודה בשעות נוספות, נטל השכנוע רובץ על הנתבעת [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 27280-06-16 ניסים לנקרי נ' אינופרו-פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (פורסם בנבו, 31.10.17)]. בענייננו, מתלושי השכר עולה כי אכן הועסקה בש"נ (כמעט) מדי חודש, אף בחודשים בהם לא עבדה כדי משרה מלאה (186 שעות).
42. כאמור, נתייחס לשעות הנוספות שנתבעו אך בגין החודשים יולי – ספטמבר 2014, משאין חולק כי התובעת עבדה בנתבעת בתקופה זו וכשנטען כי תלושי שכרה הוצאו על שם עובדת אחרת (סעיף 5 לתצהיר קובי); לטענת הנתבעת הטעות תוקנה, אך לביה"ד לא הוצגו התלושים המתוקנים, כמו גם לא הוצגו דו"חות נוכחות לחודשים אלה. [למצער, אף לא הוגשו התלושים המוטעים].
מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובעת שולמה חודש בחודשו(כמעט) תמורה עבור שעות נוספות. משלא הוצגו תלושי השכר לחודשים 07-09/14 ומשלא הוצגו דו"חות הנוכחות ע"י הנתבעת, משהתובעת ערכה תחשיב בהתאם לשעות נוספות המקסימלי להן היא זכאית ע"פ החוק ומשהנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי לשעות נוספות עבור חודשים אלה, אנו מקבלים את תחשיב התובעת ברכיב זה, לחודשים 07-09/14, הגם שלא שוכנענו כי אכן עבדה בשעות נוספות בהקף שנתבע (כשעיון בתלושיה מלמד שמדי חודש יש ציון לש"נ בהקף שונה ובאף לא אחד, הגיעה כדי 60 ש"נ) והכל, משלא הרימה הנתבעת הנטל.
נבהיר כי ביחס לשנת 2013 – משלא הוכחה עבודתה בחודשים שבתחשיב המתוקן בתצהירה – נדחית התביעה לגביהם.
43. על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,425 ₪ (475 X 3), בתוספת ה"ה וריבית החל מיום 01.10.14 ועד התשלום המלא בפועל.