42. בשולי הדברים, שלמה מבקש לערער גם על העובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא פסק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת אף על פי שהתביעה כנגדו נדחתה במלואה.
43. דני ו-KTHT סומכים, מנגד, את ידיהם על רוב הכרעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו החלקי. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא "ביטל" את החוזים שבין הצדדים ולא התערב בחופש החוזים, אלא הכריע במחלוקות העובדתיות שנתגלעו בין הצדדים ופירש את ההסכמות החוזיות שנכרתו ביניהם. משכך, לטענת דני ו-KTHT – ערעורם של וילאר, KPT ושלמה הינו ערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, שבהם ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב, ולא ערעור על קביעות משפטיות ביחס לביטולו של חוזה למראית עין, כפי שנטען על-ידי המערערים.
44. כתמיכה לעמדתם, דני ו-KTHT מציגים סימוכין רבים ממסמכים שבידם ומפרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד (שלא מצאתי לנכון לפרטם כאן), אשר מהם עולה, לשיטתם, כי העסקה שבין וילאר לבין דני הייתה במהותה עסקת הלוואה. דני ו-KTHT טוענים גם כי לענייננו, אין נפקא מינה אם ההלוואה שוילאר נתנה הוענקה לדני עצמו, או שמא היא הוענקה ל-KPT ודני רק היה אחראי לפירעונה. בשני המקרים, יש לראות, לשיטתו, בתשלומי השכירות כתשלומי פירעון (קרן + ריבית) עבור ההלוואה וקביעה זו עומדת, לגישתם, במרכז פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד. בנוסף, דני ו-KTHT טוענים כי ראיית ההסכמים שבין וילאר לבין דני כהסכם הלוואה היא הדרך היחידה שבה ניתן לשוות להסכמים אלו היגיון עסקי מינימלי ואילו פרשנותם של וילאר, KPT ושלמה נעדרת היגיון שכזה.
45. ביחס לטענתו של שלמה כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה צריך לפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, נטען כי התביעה לסעד הצהרתי נגד שלמה התקבלה בחלקה (גם אם הוא לא היה הנתבע היחיד בתובענה) ולכן אין זה נכון לומר שהתביעות כנגד שלמה נדחו. בנוסף, דני ו-KTHT טוענים כי קביעת תשלומי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וכי מכל מקום, החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר זה הינה סבירה וזאת נוכח העובדה שבית המשפט לא נתן אמון בעדותו של שלמה במהלך המשפט.
טיעוני הצדדים בערעור שכנגד על פסק הדין החלקי
46. עם כל האמור לעיל, דני ו-KTHT מבקשים, במסגרת ערעורם שכנגד, להשיג על קביעתו של פסק הדין החלקי ביחס לשיעור הריבית שנשאה ההלוואה (טענה נוספת ביחס לסכום ששולם על-ידי KTHT נזנחה בשלב מאוחר יותר). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כזכור, כי אחוז הריבית יעמוד על 12%, וזאת תוך הסתמכות על מסמך מתווה העסקה. לטענת דני ו-KTHT, בהינתן שעל-פי דו"חותיה הכספיים של וילאר, ההלוואה נשאה ריבית בשיעור הליבור בלבד, יש לקבוע כי זהו שיעור הריבית הרלבנטי. לחילופין, דני ו-KTHT מציינים כי בפני בית המשפט קמא הנכבד עמדו אינדיקציות לשיעורי ריבית אחרים, שכולם נמוכים משיעור של 12%: (1) על-פי מאזניה של KPT שיעור הריבית עמד על 6%. (2) כאשר דני נשאל בחקירתו מהו שיעור הריבית שעל-פיו ניתנה ההלוואה הוא ענה שהשיעור עמד על 9%. (3) על-פי הסכם ההלוואה בין וילאר לבין KPT, שיעור ההלוואה עמד על 10%.